פעם חלומות של ילדים לקריירה שיהיו גדולים היו להיות טייס או כבאי או שוטר. עכשיו בזמנים המודרניים כל ילד רוצה להיות כוכב רוק, כל אחד רוצה להיות ג'סטין ביבר הבא, או ריהאנה הבאה, אם פעם היינו רואים ילדות שהיו לומדות לנגן בפסנתר או בנבל. עכשיו כולם רוצים לקחת מיקרופון ולשיר.

התרבות כולה השתנתה. פעם מוסיקה לאירועים הייתה משלבת מוסיקה קלאסית ומוסיקה של להקות. והיום הכל מהיר , הכל קל. שמים דיסק. וזהו. זה בעצם כל תפקידו של התקליטן,

כל תרבות האינסטנט הזו משפיעה עלינו בהרבה אופנים, וקשה לראות עוד כמה שנים מה יקרה לתרבות. כולם רוצים הכל מהר והכל עכשיו, כולם רוצים להיות כוכבים בשנייה. לא סתם יש ביקורת גדולה על כל תרבות הריאלטי, פעם אומן היה צריך לעבור שבעה מדורי גיהנום כדי שיגיעו לו 30 איש להופעה, היום ילד בן 17 ששר כמה שירים בכוכב נולד. כבר מתכנן להופיע בקיסריה. אין פרופרציות.לאותם ילדים אפילו אם יש להם כשרון גדול. הם לא יכולים להעריך את מה שיש להם בגלל שהכל בא בקלות, הכל בא להם מהר, הם עולים למעלה בשניות. ואז כמו שאומר הפתגם הידוע. נופלים למטה בבום גדול, הרי אם בגיל 18 השגת מה שאנשים מהדור הקודם השיגו בגיל 60, למה יש לך עוד לשאוף? מה עוד תרצה להשיג בקריירה. איך האומנות שלך תגדל. אם אתה כבר בגיל 18 מליונר אם יותר כסף ממה שאתה תצליח לבזבז, לא סתם רואים כוכבים רבים שמגיעים לגדולה מהר ואז נופלים לשימוש בסמים או דברין אפילו יותר גרועים, סף הגירוי שלהם הוא כבר כזה רחוק. שכלום לא עושה להם את זה, כלום לא מרגש אותם, הם לא חוו קריירה אמיתית. הם קפצו לגדולה מהר מידי. גבוה מידי. וכבר אין להם לאן לשאוף. ראינו כוכבים רבים שמאבדים את כל מה שהיה להם , כל מערכות היחסים שהיו להם נגמרות, היחסים עם ההורים נשברים, כמובן כל חברי הילדות כבר לא איתם כי אצלהם בראש כולם רוצים לקחת מהם כסף, תחושת פרנויה שלא נגמרת. בהחלט יש לקח חשוב להורים , שאם הילד באמת מצליח ככה מהר, חייב לעשות הכל בצורה הדרגתית.