גבולות הם מרכיב חשוב והכרחי להתפתחות בריאה של ילדינו. הצבת הגבולות שומרת על ילדינו מפני פגיעה פיזית, לדוגמא: אנו שומרים עליהם מפני ריצה לכביש או שלא יגעו בתנור חם. אך לגבולות תפקיד נוסף, חשוב מאין כמוהו – הם מאפשרים לילד לפתח אישיות בריאה.גבולות הם מרכיב חשוב והכרחי להתפתחות בריאה של ילדינו. הצבת הגבולות שומרת על ילדינו מפני פגיעה פיזית, לדוגמא: אנו שומרים עליהם מפני ריצה לכביש או שלא יגעו בתנור חם. אך לגבולות תפקיד נוסף, חשוב מאין כמוהו – הם מאפשרים לילד לפתח אישיות בריאה.

ניתן לדמות את נפשו של הילד לפאזל בעל מיליוני חלקים, שאת חלקם הוא מביא עימו לעולם ואת חלקם הוא רוכש במהלך שנות ילדותו ונערותו. משימת "העל" בהתפתחות היא לחבר בין כל חלקי הפאזל וליצור תמונה ייחודית ובעלת משמעות, הרי היא האישיות. הצבת הגבולות מספקת לילד את המסגרת לאותו הפאזל ומסייעת לו לבצע ולהשלים את המשימה.

עם זאת, חשוב לזכור שאומנם גבולות הם מרכיב חשוב בהתפתחות, אך הם אינם המרכיב היחיד והעיקרי. ישנם יסודות הכרחיים נוספים כגון התייחסות בכבוד אל הילד, העשרה רגשית, שכלית ופיזית שלו ומתן אפשרות להתפתחות עצמאית. הצבת הגבולות קשורה לשאר מרכיבי ההתפתחות ונמצאת איתם ביחסי גומלין. הגבולות צריכים להינתן תוך כבוד לילד, ליכולתו להרגיש, לחוש ולהבין, זאת כמובן בהתאם לגילו ולשלב ההתפתחותי בו נמצא. חשוב לציין, שבדרך כלל, עד גיל 8 חודשים אין צורך כלל בהצבת גבולות.

אין הורה (בריא בנפשו) שיסכים שילדו יתקע מסמר בשקע החשמל. הסיבה לכך ברורה והיא התוצאה הנוראית שבמעשה – הילד יתחשמל! אך כמה הורים (בריאים אף הם בנפשם) מתקשים להציב גבול לילד בחנות הממתקים למרות שהם ממש לא מעוניינים לקנות עוד סוכרייה, ועוד ביצת קינדר, ורק עוד תולעת ג'לי אחת ודיי....? רובנו כהורים עברנו ועדיין עוברים חוויה קשה זו, אך חלקנו מתקשים לשים לה סוף למרות שאנו רוצים.

אז איך עושים זאת? איך להציב גבולות נכון?

ראשית, עלינו להאמין בגבול שאנו שמים, להאמין שהוא אכן ראוי להינתן לילד. חשוב שנבין מה הרציונאל העומד מאחורי הגבול ומה יהיו התוצאות אם לא נשים גבול. לדוגמא, מדוע אנו דורשים מהילד להכין שעורי בית דווקא עכשיו ולא אחר כך? מדוע אנו קובעים שעת שינה כזו או אחרת? מדוע אנו עומדים על כך שהילד יתקלח כל יום? או מדוע אנו קונים רק ממתק אחד או שניים ולא יותר? ההבנה שלנו את הסיבה והתוצאה העומדות מאחורי הגבול מסייעת לנו לשמור עליו ולהיות עקביים בו. אם נבין לעומקן את משמעויות אמירת ה"לא" ותוצאות אמירת ה"כן", נוכל להיות משוכנעים שאנו עושים את הדבר הנכון.

המניעים להצבת גבולות יכולים להיות מגוונים, חלקם קשורים ישירות לילד (לביטחונו, לחינוכו וכו') וחלקם קשורים ברצונותינו וצרכינו אנו. הורים רבים מרגישים רגשות אשם כאשר מדובר בהצבת גבולות מתוך צרכים שלהם. לדוגמא: לקבוע לילדים שעת שינה מספיק מוקדמת שתשאיר להורים זמן פנוי לעצמם. מדוע מתעוררות תחושות האשם? הצבת גבולות כרוכה במניעה של דבר מה מהילד, מניעה זו יוצרת, לרוב, רגשות כאב, כעס ואכזבה, הרי הן "תסכול". הרצון (ואולי הפנטזיה) ההורי בכללותו הוא רצון של נתינה ולא של הגבלה. אמירת "לא" לילדינו יוצרת קונפליקט בין שני צידי מטבע אלו. הקונפליקט מעלה מייד רגשות אשם ומחשבות כמו "אני הורה לא טוב כי הילד בכה בגללי". בעניין זה ברצוני להעלות נקודה למחשבה: אנו כהורים מהווים מודל לחיקוי עבור הילד, הוא מתבונן בנו ובהתנהגותנו ולפחות בראשית חייו רוצה להידמות להוריו. ישנם דברים שאנו רוצים שהילד ילמד כגון לעמוד על שלו ולהגן על פרטיותו אך כיצד ילמד לעשות זאת אם הוריו מבטלים עצמם בשבילו?! כיצד יוכל להרגיש בטוח אם אמא/אבא נכנעים לו והם הרי גדולים ומבוגרים והוא קטן וצעיר?! חשוב מאד שהילד יראה ויבין שאתם עומדים על שלכם ודואגים גם לעצמכם. נכון, לעיתים זה יתנגש עם רצונותיו אך כאשר רצונו אינו קשור לצרכים בסיסיים (כגון רעב), הוא יצטרך ללמוד בעזרתכם שגם לרצונותיכם יש מקום. דבר זה יקנה לו שיעור חשוב לחיים ויספק לו ביטחון שאתם נוכחים עבורו במלוא מובן המילה.

דמיינו לעצכם שאתם נוסעים ברכב בדרך פנויה ולפתע אתם רואים לפניכם טור מכוניות ארוך שאינו זז. אתם מתקרבים, מאטים, מבינים שנתקעתם בפקק אך אינכם יודעים מדוע. אתם פותחים רדיו אולי תשמעו דיווח תנועה, פותחים את החלון ושואלים את הנהג שברכב לידכם – אולי הוא שמע משהו וכמובן ישנם את אלה שיוצאים מהרכב ומנסים לברר מה קרה. אתם מתחילים להעלות השערות לגבי סיבת הפקק: אולי תאונה? אולי בכלל תאונה בנתיב הנגדי? אולי רמזור התקלקל? אולי שוב בונים בכביש? – מתסכל מאד!! לגבי כל סיבה וסיבה תהיה לנו תגובה אחרת, אם זו תאונה ליבנו ייחמץ, אם בונים אז אולי נכעס ונאמר "למה תמיד בונים בשעות הכי עמוסות?!" וכד'.

הדוגמא שהובאה באה להדגיש את חשיבות ההסבר לצד שימת הגבול. ההסבר נותן לילד תחושת הבנה לגבי העולם ויוצר רצף של מקרה-תגובה ביחס לאירועים. הילד מבין את המעשה שעשה ואת תגובתכם אל מעשה זה. הבנה זו מפחיתה חרדה, בלבול ותסכול. לדוגמא, הילד אכל חטיף שוקולד ומבקש עוד. אמירה כמו: "אכלת חטיף אחד, אנו אוכלים רק חטיף אחד ביום כי לאכול יותר זה לא בריא, זה עלול לקלקל את השיניים ולעשות כאב בטן ולכן אני לא אתן לך" מספקת לילד הסבר הגיוני לאי נתינת עוד שוקולד. 

מרכיב חשוב נוסף המונע בלבול וחרדה הוא העקביות. עלינו להיות עקביים בגבולות שאנו שמים, אחרת התחושה שתיווצר אצל הילד היא של חוסר יכולת לצפות את המציאות.

שני מרכיבים נוספים הקשורים זה בזה הם האמפטיה ושיקוף הרגשות. בבואנו להציב גבול עלינו להיות אמפטים הן לרצונו של הילד והן לרגשות שמתעוררים בעקבות האיסור. כפועל יוצא מכך, עלינו לשקף לילד את רגשותיו: "אני מבין שאת רוצה ללכת לחברה עכשיו ולבלות איתה, זה באמת הרבה יותר נחמד מאשר לעשות שיעורי בית אבל את צריכה לסיים את שעורי הבית שלך כי זה חשוב להתקדמות שלך בלימודים ואחר כך אני אסכים שתצאי...אני מבין שאת כועסת ומאוכזבת שאת לא יכולה לצאת עכשיו, אך אם תסיימי מהר יהיה לך הרבה זמן לשחק איתה". בצורה זו הילד לומד לשיים (naming) את הרגשות של עצמו.

גם אם ננקוט בכל הטכניקות שהובאו לעיל, פעמים רבות הילד עדיין יתעקש, יכעס, יתוסכל ויבכה אך למרות זאת עלינו לזכור את החשיבות של הגבול – ההשקעה היום תניב פירות מחר.

מה בין גבול לעונש?

ישנן פעמים שהגבול לבדו אינו מספיק ועלינו להעניש את הילד, לדוגמא כאשר הוא מכה או נושך אותנו. העונש בא לאחר הצבת הגבול ובצמוד אליו. כלומר, אין לתת עונש ללא גבול מנומק: "אני מבין שאתה כועס אבל אתה מכה אותי, זה כואב ולא נעים לי, ביקשתי ממך להפסיק ואתה ממשיך, לכן אתה תכנס לחדר ולא תצא ממנו שתי דקות!". בדוגמא זו ישנם את כל המרכיבים של גבול ועונש: (1) שיקוף ושִיוּם רגשותיו של הילד: "אני מבין שאתה כועס"; (2) שיקוף התנהגותו: "אתה מכה אותי"; (3) שיקוף ושִיוּם התחושות של ההורה: " זה כואב ולא נעים לי"; (4) הסבר לעונש: "ביקשתי ממך להפסיק ואתה ממשיך"; (5) הצגת העונש ואורכו: " לכן אתה תכנס לחדר ולא תצא ממנו שתי דקות". בהצגת העונש חשוב להציג גם את מיקומו הפיזי של העונש וגם את אורכו, זאת, כדי שהילד יקבל שתחושת זמן ומרחב.

במידה ואנו מענישים רצוי לעשות זאת עד כמה שאפשר בסמוך לאירוע. עונש המגיע ללא קשר ישיר עם הסיטואציה מאבד מערכו ונתפס בעיניי הילד כמנותק מהמעשה וכלא לגיטימי. חשוב שהעונש יהיה מידתי ביחס למעשה וכך ייתפס בעייני הילד וגם בעייננו כמקובל יותר ובר ביצוע. ואם דיברתי על גבולות ועונשים ברי ביצוע, חשוב שתציבו גבולות ועונשים בהם אתם יכולים לעמוד. עדיף להציב גבול פחות נוקשה או עונש פחות חמור שבהם תוכלו לעמוד מאשר לוותר לילד כי לא עמדתם במילתכם. לדוגמא, עדיף להחליט מראש להשאיר את הילד "רק" שתי דקות בחדר ולעמוד בשתי הדקות הללו, מאשר לומר לו ללכת לחדר ל- 10 דקות ולהוציא אותו לאחר 3. הילד צריך לדעת שאתם עומדים מאחורי הגבולות שאתם שמים.