"היבטו החזק ביותר של היקום,
איננו זרימת הזמן לאורך חייו של האדם
אלא, אוסף החותמות שהוא מטביע על
הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו"
פתגם יווני עתיק

החותם כמניע

אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאירשתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשניה רק אחרי ה'שלושים'.
בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרבייםמסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשולקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזהבניגוד להלכה. בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומדובוודאי הייתה לו סבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפותבסירובם. אפילו פנייתם לבית הדין הרבני נתקלה בסירוב ומר רייכמן נקבר ללאהגרביים האהובות.
מיד לאחר ה'שלושים' נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה כך:
"ילדי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. אני רוצהשאתם באמת תבינו ותטמיעו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף, הואלא יכול לקחת אתו לקבר, אפילו זוג גרביים..."

מדוע אנשים צריכים להשאיר אחריהם זיכרון, מצבה, ספר, סיפורי גבורה? מדוע הםבונים בניינים עם שמם באותיות קידוש לבנה. מדוע הם רוצים להחרט מעל דפיההסטוריה? מדוע הם משאירים צוואות שמעבירות מסר לצאצאיהם?
או במילים אחרות, אם אנו מתים בשלב מסוים, מדוע אנו זקוקים להשארת חותם אחרי לכתנו?

מימוש
קח רגע הפסקה מעיסוקיך הרבים, צא לפארק או לבית קפה סמוך, שב על ספסל מרוחק והתבונן. התבונן על האנשים. מה אתה רואה?
בחור ובחורה ברגעי הגישוש הראשונים לקראת מה שביום מן הימים יקרא "משפחה".איש עסקים ממהר לפגישה. אמא מטיילת עם ילדה. מה הם רוצים? מה מניע אותם?למה הם יצאו מהבית? למה הם קמים בכל יום למציאות מורכבת ומתישה? למה הםבוחרים לחיות?
פסיכולוגים, פילוסופים ואנשי דת רבים יענו על שאלה זו בתשובה פשוטה: הםמונעים ממדרג שלם של צרכים המניעים אותם: החל מהצרכים הבסיסיים ביותר כמואוכל, שינה או מין ועד צרכים של שייכות, הכרה חברתית וסטאטוס. חלקם אפילואינם מסתפקים בכל אלה ומונעים מן הצורך לממש את עצמם וייחודיותם.
אברהם מאסלו תיאר זאת בצורת פירמידת צרכים. כל זמן שצורך "נמוך" יותר בפירמידה, ממולא, יכול האדם להתפתח ולממש צרכים "גבוהים" יותר.
לעומת זאת, ניתן גם לראות ציירים רעבים לפת לחם שעבורם הציור הוא ייעודם המרכזי.
אבל, רוב בני האדם משקיעים זמן וכוחות אינסופיים בכדי להשיג את מאווייהם:תפקיד בטלנובלה מצליחה, להיות טייס או לוחם בסיירת מובחרת ואפילו להביא ילדלעולם ובכך לפחות, לממש את ייעודם. הפילוסוף היהודי-הולנדי, ברוך שפינוזהסיכם זאת טוב מאתנו באומרו: "מטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנוולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות".
ואם לא? מה קורה כשאנחנו לא מצליחים לממש את עצמנו? התשובה פשוטה: רע לנו. מאוד.

ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" מספר את סיפור שואת העם היהודימעיניים אחרות. הוא טוען בספרו כי השורדים במחנות הריכוז היו אלו שעדייןנותרה להם משמעות בעולם, שעדיין נותר חותם כלשהו אותו עליהם להותיר אחריהם.תחושת המשמעות, לדידו, החייתה את הגוף הרעב והחולה. הוא בעצמו נאלץ ללכתבתנאים נוראיים בכל יום ממחנה ההשמדה אל שטח העבודה, את הדרך עשה כשבדמיונוהוא רואה עצמו עומד בפקולטה למדעי ההתנהגות ומרצה לסטודנטים על הלוגותרפיה- תורתו.

הרב קוק, גדול הפילוסופים היהודיים בתקופתנו רואה את הייעוד כתנאי שבגללו נוצרנו וירדנו לעולם:
"אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. לפנישנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דברבעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר.וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן - היא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות,ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאניצריךלמלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מייחד מעשיי אל תכלית בריאתיהנני עכשיו כדאי". (1)

הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, כותב באחד ממאמריו על שאלת הייעוד כך:
"מה הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך,דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם עלאחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם?" (2)

מדוע מחפש האדם את ייעודו? מדוע חשוב לו כל כך לממש את עצמו (בלשון מאסלו)?לשוב לעצמו (בלשון הרב קוק)? למה האדם "מחפש משמעות" (בלשון פראנקל)? מדועחשובה כל כך השאלה: מה הטעם בחיי? (בלשון הרב אשלג)

חותם
טענת מאמרנו היא כדלקמן: המניע המרכזי של האדם לפעולה לאחר הצורך בהישרדות ובטחון - איננו הגשמה עצמית כי אם השארת חותם.
חותם הינו רושם, סימן, השפעה, עקבות כגון בביטוי: "הטביע את חותמו", השפיע על זולתו, השאיר את רישומו על הזולת.
החותם הוא המניע האמיתי של כל אדם למימוש ייעודו. האדם רוצה להשאיר חותםבכל מקום בו דורכת כף רגלו. וכשלא מתאפשר לו להשאיר את חותמו בדרך חיובית -הוא עושה זאת בדרך שלילית.
מספרים על ססטרטוס, האדריכל שבנה את פלא העולם המגדלור של אלכסנדריה לבקשתהמלך תלמי השני. אותו אדריכל רצה ששמו יישאר לדורות ושיזכרו שהוא זה שבנהאת המגדלור, אבל הוא ידע שהמלך יהרוג אותו אם יעז לשים את שמו על המגדלורולא יפאר את שמו של המלך.
מה עשה?
חרט את שמו על לוח השיש של המגדלור ומעל שם שכבה של סיד וחרט את שם המלך.לדורות הרוח, הגשם והשמש שחקו את שכבת הסיד ושמו של ססטרטוס נחשף לעולםבמלוא הדרו.

למעשה, טענתנו היא כי מרגע שהבין האדם שהוא איננו אינסופי, מרגע גירושו מגןעדן, הוא מחפש כל דרך להיאחז בנצח. בגלל זה הוא מנסה להטביע חותם. הצורךהזה הוא המניע למציאת הייעוד. השארת חותם הוא צורך בסיסי יותר מהצורךבייעוד. אין בכוונתנו להציג כאן רק עמדה פילוסופית או אקדמית גרידא, כי אםכלי עזר יישומי למחנכים, מנהיגים, מפקדים, מנהלים והורים.

אינסופיות
"אין לי זמן" צעק השפן לעליסה מארץ הפלאות.
גם לנו אין זמן. ממש אין מספיק זמן. תנו לי עוד שעה ביום ואספיק את כלהדברים שאינני מצליח להגיע אליהם. אין זמן? 70 שנות קיום. 25,000 ימיםלחיות ולממש. לאן אתה ממהר?
אז זהו, ודאי שיש זמן אבל הוא מוגבל. סופו להיגמר. סופו וסופנו. הרי אנחנו סופיים. מתכלים. הגוף הזה לא יחזיק זמן לעד.
אם כך, מבלי להיות ממש מודעים לכך, אנחנו במרוץ, המרוץ אחר השארת חותמנו.
מתחת למעטה העשייה שוכנת אצל האדם תחושת החרדה. חרדה שלא יישכח. שלא יהיהנצחי. שיגורש מגן עדן. אפילו האמונה ב"גלגול נשמות" שמאחדת כמעט בין כלהדתות בעולם, מבטאת למעשה צורך אנושי של האדם לחיות באמונה שהוא ויקיריונשארים כאן לנצח. אם לא ברמת הגוף - לפחות ברמת הנשמה.

חלק בנצח
אחרי שהאדם מילא את בטנו, מצא לעצמו מקום בטוח והקיף עצמו באהוביו - הוא מתפנה לעסוק בהשארת חותם בעולם.
חותם איננו רק מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה ולא רק פיקאסו השאיר חותם. כולנו מונעים מהצורך להשאיר חותם.
החותם הבסיסי ביותר- הוא הילדים. דליה רביקוביץ' צוטטה בידיעות אחרונותכאומרת כך: "ההולדת של בני, עידו, הייתה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהייתהלי, באמצעותו גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים, יש לו חלקבנצח" (3)
ובאמת, נדמה כי הולדת הילדים הוא הכלי הבסיסי והזמין ביותר בכדי לקשור את עצמנו לנצח ובכך להתמודד עם סופיותנו.
ספר בראשית מתאר זאת כך:"ויגרש את האדם וישכון מקדם לגן עדן את הכרוביםואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. והאדם ידע את חווה אשתו ותהרותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." (4)
באותו רגע בו איבדו אדם וחווה את הנצח, גורשו מגן עדן הם בחרו לעשות את קין, קניין לעולמי עד.
דוגמא נוספת ממקורות ישראל ניתן למצוא בהפטרה "כה אמר ה' לסריסים...נתתילהם יד ושם, טוב יותר מבנים ובנות. שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"(5)
ה', שיודע שסריסיו מיואשים מכך שאינם יכולים להוליד ילדים, מבטיח להם שבמידה וישמרו את מצוותיו - ייתן להם קשר אל הנצח- שם עולם.
הרב דסלר כותב בכתביו כך: "כל אדם יתאווה לבנים...כי ירגיש את בניו כהמשך לעצמותו, לאחר שייפרד מעולמו" (מכתב מאליהו)
גם סיפור עקידת יצחק מעורר את שאלת החותם. 37 שנה אחרי שהבטיח הקב"ה לשרהואברהם שיהיה להם דור המשך פונה ה' אל אברהם ואומר לו "קח נא את בנך אתיחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה"
המבחן הוא "תקריב את שמך, חותמך, את המשכיותך, את הקשר שלך אל הנצח"
כשהיה מוכן, אמר לו הקב"ה, חס ושלום, אין צורך לעשות כך, המבחן היה לראות האם יהיה מוכן אברהם לוותר על חותמו.

המלחמה על הנצח
כמה פעמים מצאנו את עצמנו, זוג טיפשים שכמותנו, מתווכחים למי הילד דומה? לי או לך?
למה כל כך חשוב לי שלילד שלי יהיה אף דומה לשלי? למה זה משנה אם הגנים שלי עוברים לילדיי או לא?
למה חשוב לכל אדם ויהיה הפתוח או הליברלי ביותר, שילדיו ילכו על פי דרכו?מדוע אנו חווים מעין חרדה כשנדמה לנו שההמשכיות שלנו בורחת למקום אחר?אםהאדם באמת אוהב את ילדיו, הוא צריך הרי לשמוח ממה שהם בוחרים להיות ומהחותםאותו הם בוחרים להשאיר, לא?

חותם ייחודי
וגם אם נניח בצד לרגע, את הילדים, כחלק הבסיסי שלנו בנצח, עדיין ניוותר עםהתנהגויות אנושיות טיפוסיות רבות המוכיחות מעל כל צל של ספק את הצורך שלהאדם להותיר חותם.
למשל, כל המעורה בסוגיות מוניציפאליות מכיר את המלחמות החוזרות ונשנותשמתקיימות בעיריות השונות בארץ ובעולם לגבי סוגיית שמות הרחובות. משפחותרבות שיקיריהן השאירו חותם כזה או אחר, יוצאות למלחמה למען שמו. אם לאייקרא רחוב על שמי כאילו לא חייתי, כאילו לא פעלתי ויצרתי.
דוגמא אחרת, דווקא מעולם הנעורים, אנו יכולים למצוא בסיום תקופת הלימודיםהתיכונית. שם, בערך כחצי שנה לפני סיום הבגרויות, מתאספים להם כמות נכבדתשל נערים ומתחילים בכתיבתו של הזיכרון הקיבוצי שלהם: "ספר המחזור". בעיניהתלמידים, השאלה, "מה יכתבו עליי" או במילים אחרות, "כיצד אחרט בזיכרון?"היא שאלה הרת גורל.
הצורך ההולך וגובר של אנשים רבים בכל רחבי העולם להוציא ספרים לאור הוא ביטוי נוסף לצורך להשאיר חותם.
והרשימה הזאת ארוכה מנשוא: פוליטיקאים, ציירים, זמרים, פסלים ורופאים.חוקרים באוניברסיטה שמשקיעים עשרות שנים מחייהם במציאת הוכחה/תרופה.
וגם אלה שהם "רק" צבעים פשוטים, לא פרופסורים ולא כותבים מפורסמים, מנסיםלהשתמש ביכולותיהם ובכישרונותיהם. כל אחד מהם מנסה להשאיר את החותםהמשמעותי ביותר. כולם יודעים לצבוע בתים- אך בכל זאת שואלים את עצמם: מהיהייחודיות שלי? מה אני יודע שאחרים לא יודעים? מהו החותם אותו אשאיר ואחריםלא?
החותם שאנו משאירים הוא הוא האישור לייחודיותנו. לאינדיבידואליות שכה חשובה לנו.

ארגון
האם עובד X בארגון Y רוצה להשאיר שם את חותמו? נדמה שהתשובה היא ברורה מאליה.
כל עובד באשר הוא, יהיה הזוטר ביותר, רוצה להשפיע על קבלת ההחלטות. יתרהמכך, עובדים מתוסכלים הם עובדים שלא מביאים את עצמם לידי ביטוי. שלאמצליחים להשאיר חותם. שמגלים שאין משמעות לניסיונותיהם לעזור ולייעל. הםמרגישים קטנים, חותם הם כבר לא ישאירו, מרגישים כמו "צל עובר", עוד אחדשעובד כאן, ש"לכל אחד יש מחליף".
התוצאה: "אני בא לעבודה ולא בא לעבוד".
ארגונים רבים מוטרדים משאלת ההנעה, המוטיבציה של עובדיהם. שוכרים יועציםארגוניים רבים, מעבירים סדנאות למנהלים ולעובדים מבלי לשאול ולו לרגע אחדאת שאלת השאלות: למה למנכ"ל החברה יש מוטיבציה? למה לכל "בעלי הדעה" ישנהמוטיבציה? והתשובה היא פשוטה: כל אדם מונע מהצורך שלו להשאיר חותם. אםהייתי מאפשר לכל עובד להשאיר את חותמו בארגון, הייתי מרוויח עובד בעלךמוטיבציה גבוהה, "ראש גדול", יוזם ובא יומיום לעבודה בחיוך וחשק רב. ניהולבמאה ה-21, מסתבר, איננו רק העברת משימות, כי אם תפקיד רב ערכי המשלב בתוכויכולת מנהיגותית, אימונית(COACH) וארגונית כאחד.

לסיכום
מכאן, בעצם, מתבררת תפיסת עולם חינוכית, פיקודית וניהולית כאחד: אם נעזורלאדם למצוא את החותם אותו הוא צריך להשאיר בעולם, נהפוך אותו לאדם יוצר,יוזם ומאושר.
ומדוע לחכות עד הגעתו לגיל בגרות? האם שאלת החותם יכולה להתחיל קודם לכן, בעודו תלמיד מן השורה?
תפקידנו, כמנהלים, מנהיגים, מפקדים, הורים ומורים, לחבר את האדם לייעוד שלודרך החותם אותו הוא רוצה להשאיר. "איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאירעל מה שחבוי בתוכו של אדם".( הרב מנחם מנדל מקוצק.).


תודה לד"ר שמחה לייבוביץ' מ"נאות קדומים" על הזכות לעזור לו בפיתוח רעיון החותם

ביבליוגרפיה:

1. הרב קוק. עולות הראי"ה, ב, עמ' שנו
2. מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב'
3. מוסף 7 ימים, 26.8.05
4. בראשית. פרק ג' פסוק כד' - פרק ד' פסוק א'
5. ישעיהו נ"ה
6. הרב קוק, אורות הקודש

קבלה משה שרון www.mo6.co.il 054-6970455