"עצם זה שאני יושב היום על הכסא הזה, אומר שניכשלתי לגמרי, וכל מערכת היחסים הזו היא טעות" הוא אומר בכאב מהול בכעס "כל החיים פתרתי לעצמי את הבעיות. תמיד ידעתי מה לעשות ואיך לפעול. אני לא יודע לקשקש, לא מבין שיחות נפש, וכמובן שאף פעם לא נעזרתי ביועצים למיניהם, שלא לדבר על מטפלים". הוא מאד מרשים, המטופל החדש שלי. יפה תואר בצורה יוצאת דופן, גבוה, חסון, יושב זקוף, עם חזה מתוח, וכל חזותו אומרת "אני המפקד".

לידו יושבת בת הזוג שלו, עם מראה עוצר נשימה, מבט מיוסר ודמעות. מהרגע שהתיישבה על הכסא אצלי, לפני חמש דקות בערך, ושמעה את השאלה "אז למה הגעתם אלי?" היא רק בוכה ובוכה ובוכה, לא מצליחה להוציא אף מילה.

אלון ומיכל (שמות בדויים) בני 28. הכירו לפני 5 שנים במסיבה ומאז הם זוג. אחרי שנה עברו לגור יחד. ומאז... ובכן, מאז לא ממש התקדמו. הוא נורא רוצה למסד את הקשר. זה נראה לו המהלך הטבעי של החיים, והוא לא מצליח להבין למה היא כל הזמן דוחה את הדיבור על חתונה. למה היא כל כך מהססת? ממה היא פוחדת? "נמאס לי כבר מיציאות ובילויים, כמו שני ילדים בני 16. מספיק לי. רוצה כבר בית. רוצה אשה. רוצה ילדים. יודעת מה? אני רוצה כבר להיות גדול! "

זו לא הפעם הראשונה שמיכל נמצאת באותו הצומת. את החבר הרציני הראשון שלה הכירה בצבא. היתה להם אהבה ענקית, מלאת ריגושים ושמחה, אבל כשהשתחררו והוא ביקש שיעברו לגור ביחד, היא נבהלה נורא וניתקה את הקשר בבת אחת. אפילו בלי להסביר. כמעט מיד אחר כך הכירה את החבר הבא שלה. אבל גם הקשר הזה התפרק סביב המשאלה שלו לעבור לגור איתה יחד, אחרי שנה. בפעם השלישית כבר עבדה על עצמה חזק, וכשאלון הציע שיעברו לגור ביחד, מיכל הרגיעה את עצמה שזה שלב הכרחי ונורמלי בקשר. זוכרת כמה הלחיצה אותה המחשבה לעזוב את הבית, לעבור לגור איתו, להתחייב. אבל האהבה ניצחה, והיא ראתה הישג גדול בכך שעשתה את הצעד הזה.

"....אבל הוא אף פעם לא מסתפק במה שיש. כל פעם שמתקדמים הוא מלחיץ אותי עוד ועוד ועוד. הוא לא מבין שאצלי זה יותר לאט. לא יודעת למה, אני פשוט ככה. קודם לחץ אותי לגור ביחד, ואז שניסע ביחד לחו"ל. אחר כך רצה שנקנה ביחד סלון, ולא מזמן רב איתי בלי סוף על חשבון משותף. אני נחנקת, נחנקת, נחנקת.... והוא בכלל לא מבין" היא אומרת מבין הדמעות. לאט לאט, ככל שהכרתי אותם, הבנתי יותר את המורכבות והקושי ששניהם הביאו איתם אל הקשר המשותף:

אבא של מיכל עזב את הבית כשהיתה בת שמונה. אמא שלה היתה אשתו השניה. כמעט מיד אחר כך התחתן פעם נוספת, ושוב עזב אחרי עשר שנים. בכל פרק כזה נולדו ילדים, חצאי אחים של מיכל. האחרונים נולדו בארה"ב, שם הוא מתגורר בשנים האחרונות, עם אשתו הרביעית הצעירה ממנו בהמון שנים. בעיניה, אבא שלה הוא טיפוס חסר אחריות, ילדותי וקפריזי. היא כועסת עליו כבר שנים. הפחד הכי גדול שלה הוא לעשות את אותן טעויות כמו שלו. כל חייה גידלה את עצמה לאור נסיון הילדות שלה, והבטיחה לעצמה שתהיה אחרת. שתבחר אחרת. אלון, בעיניה, הכי הכי רחוק מלהיות אבא שלה: הוא אחראי, הוא מסור, הוא נאמן, הוא בוגר.

גם אלון מגיע ממשפחה מפורקת. הוריו התגרשו כשהיה בן 10. הוא זוכר כמה שמח כשזה קרה סוף כל סוף. אביו היה גבר מכה ואלים, וכל בני הבית פחדו ממנו. לקח לאמא שלו המון זמן לאזור אומץ, לקחת את ילדיה איתה, ולברוח מהבית הנורא בו גדלו. אבל מרגע שזה קרה, הוא הבטיח לעצמו שהבית שיבנה יהיה אחרת. כבן בכור, מגיל צעיר עזר לאחיו הקטנים ותמך באמו, רגשית וגם כלכלית. מרגע שעמד על רגליו הוא זוכר את עצמו אחראי, מסור, ובעיקר בוגר בהרבה מגילו.

במפגש בין מיכל לאלון התחברו לא מעט ציפיות, משאלות וחלומות ששניהם נשאו עמם מילדות. האהבה ביניהם היתה גדולה וחזקה, והם תפסו את עצמם כחברים טובים שתמיד נמצאים שם אחד עבור השני. לכן, לא היה ברור להם למה הם רבים כל כך הרבה, למה הם לא מצליחים להתפייס, והריבים נמשכים ימים ארוכים של שתיקה ושינה בחדרים נפרדים, ולמה אחר כך שניהם כל כך כאובים, כבדים ומתקשים לחזור לשיגרה. "כל שבוע אנחנו מתפרקים מחדש", הם אמרו.

התחלנו לבדוק בטיפול את הריבים שלהם. בכל שבוע הם סיפרו מחדש מה עבר עליהם, על מה רבו, איך זה התפתח. התחלנו ללמוד את "התסריט" של הריבים - כי למרות שבכל פעם היתה סיבה אחרת לריב, מרגע מסוים היה נראה שבעצם מדובר תמיד באותו הריב. שניהם נבהלו מאד מעוצמות הכעס שפרצו מהם בריבים, מרמות השנאה והתוקפנות שהרגישו באויר. אלון גילה על עצמו שהוא מפחד להיות אלים כמו אבא שלו. מיכל גילתה שבכל פעם מחדש היא חושבת להפסיק את הקשר, ומיד חווה את עצמה נוטשת ותינוקית כמו אבא שלה. בתחילה, שניהם לא ממש הבינו למה אני חוזרת להזכיר את האבות שלהם בכל פעם. למה זה קשור למה שעובר עליהם עכשיו? אבל לאט לאט התחוור להם יותר ויותר, שסיפור האהבה שלהם מושפע מאד מהקשרים של משפחות המוצא וההיסטוריה האישית של כל אחד מהם.

שלושה חודשים אחר כך, בעקבות עוד ריב עקוב ומר, שגרר הפעם שתיקה של חמישה ימים רצופים, מיכל ואלון הגיעו לפגישה מיואשים ומתוסכלים. "מה עוזר לנו הטיפול הזה? המצב גרוע בדיוק כמו בהתחלה. מה משנות כל ההבנות שלנו על העבר, אם זה לא מפסיק את הריבים? בשביל מה טחנו את זה כל הפגישות האלה? הכל אבוד. צריך להפרד וזהו. זה כנראה לא הולך".

אבל, בהמשך הפגישה הזו הצלחנו לחשוף עוד חתיכה נעלמת מהפאזל המורכב של היחסים שלהם, ובסופו של דבר הסתבר שזו היתה הפעם האחרונה שרבו בצורה כל כך מפחידה ומפרקת. החתיכה החסרה היתה שייכת דווקא ליחסים של כל אחד מהם עם אמא שלו.

אמא של מיכל "הקריבה את חייה לטובת ילדיה, אחרי שבעלה נטש אותם". או כך לפחות היא הציגה את זה כל השנים באוזני ילדיה. מיכל שנאה את התחושה שהיא חייבת להכיר תודה כל הזמן לאמה. כעסה עליה שלא שיקמה את עצמה, לא חיפשה לה קשרים חדשים, כמו אבא, או כמו גרושות אחרות שהכירה. היא בזה לאמה ותפסה אותה כאשה חלשה. כשניתחנו את התגובות של מיכל ואלון בריב האחרון, היא פתאום הבינה שהיא מתקשה לחזור לדבר עם אלון ולסלוח לו, כי היא מפרשת את תגובותיו בריב כתגובות של חולשה, קצת כמו אמא שלה: "כשאנחנו רבים הוא לא נותן לי רגע להשאר בתוך הכעס שלי, לא מרשה לי לשתוק לדקה. הוא כל הזמן מתחנן שנדבר, שנתפייס בין רגע. זה משגע אותי כמה הוא חלש ותלותי. זה מרגיז אותי עוד יותר".

אלון נדהם מדבריה של מיכל. בשבילו זה היה בדיוק ההיפך: תמיד כשרבו, הוא היה נזכר בריבים של הוריו, בצעקות הנוראיות של אביו, ובשתיקה של אמא שלו. "היא אף פעם לא העיזה לענות לאבא, אף פעם לא רבה איתו באמת. כל התגובות שלה היו של קרבן. היא שתקה. היא הצטנפה במקום שלה. היא פשוט חיכתה שזה יעבור לו". אלון הבין שבריבים שלו הוא מחיה מחדש סצנות כאובות שטבועות בזכרונו, ונאבק להיות ולהרגיש אחרת מאמו.

ההתעקשות של אלון לדבר, לברר, ולא להניח לכעס להסלים, היתה חלק מהמאבק שלו להיתפס בעיני עצמו כאקטיבי, שולט על חייו וגורלו, עצמאי ובוגר. בניגוד לאמו. אבל מיכל, שראתה את הדברים דרך משקפי הזכרונות הכאובים הפרטיים שלה, פירשה את אותן התנהגויות עצמן כחולשה, התחננות, התרפסות. ממש כמו אמא שלה.

"כל כך הייתי עסוקה בלחפש לי גבר שלא יהיה כמו אבא שלי, שלא שמתי לב שאני מתוסבכת עם הדמות של אמא שלי" מיכל אמרה בעצב. ואלון הנהן בהסכמה חרישית. גם אצלו זה היה בדיוק כך.

בעקבות הפגישה הזו השתנה משהו מאד בסיסי בריבים של מיכל ואלון. הם הצליחו להבין, גם בתוך הריבים עצמם, מה בתגובה של הפרטנר שלהם מזכיר להם את עצמם כילדים, את הוריהם, דפוסים שהם מנסים לברוח מהם... ההבנה החדשה הזו שחררה אותם ואיפשרה דיבור אחר. חדש.

בחודשים הבאים המשכנו להסתכל על הזוגיות של מיכל ואלון, מתוך הבנה של המטענים שכל אחד מהם הביא מהבית שלו. "כל אחד מאיתנו הביא לזוגיות חבילה רצינית ביותר מהילדות" סיכם אלון "ועכשיו צריך לפרוק את כל הדברים ולהחליט מה אנחנו מכניסים למזוודה המשותפת הגדולה, ולוקחים איתנו הלאה, ומה משאירים כאן, אצלך על השטיח בקליניקה".... שבועות ספורים אחר כך, כשהגישו לי נרגשים הזמנה לחתונה, ידעתי שניצחנו.

יעל דורון
פורסם במדור יחסים Ynet