חוות בודדים בנגב במהלך ההיסטוריה

נכון שההתיישבות בנגב במהלך ההיסטוריה לא זכתה לשם חוות בודדים, זהו שם מודרני שמתאר את התיישבות חוות הבודדים בארץ מאז קום המדינה, למרות זאת החלטתי לכתוב את המאמר תחת הכותרת הזו משום שסגנון ההתיישבות בנגב לאורך ההיסטוריה היה דומה להפתיע.

הנגב מהווה 60 אחוז משטחה של מדינת ישראל וריכוז האוכלוסייה בו נמוך באופן משמעותי משאר חלקי הארץ. מדבריות בעולם תמיד הרתיעו את רוב האוכלוסייה, הריחוק, הקושי הקיומי, הפחדים לחיות באזורים כל כך מבודדים מצד אחד, ומשכו אליהם אנשים הרפתקנים, אינדיבידואליסטים שהמדבר מעמיד בפניהם אתגר אישי מן הצד השני.
הנגב, הינו מדבר קיצוני ומרוחק מכל איזור יישוב ומרתק לבחון את התהליכים שקרו בו במהלך השנים.

חוות בודדים בתקופה הפרהיסטורית

תרבויות של נוודים, לקטים וציידים חיו בנגב בתקופות אלו. יתכן שהאקלים היה גשום יותר שכן הם מצאו את פרנסתם מליקוט מזון ומציד של חיות בר. ברחבי הנגב פזורים אתרים רבים מאותן תקופות חלקם ליד מעיינות מים הפעילים עד היום, לידם ניתן למצוא כלי צור ששימשו את הקדמונים. ברחבי המדבר פזורים מתקני צייד שנקראים עפיפונים שמעידים על ציד מסיבי של חיות מנוסה – צבאים בעיקר. שני קירות אבן נמוכים הבנויים כמשולש שבסופו בור עמוק – בור ההריגה. הצבאים היו מוברחים לתוך המשולש – רצים באמוק לאורך הקירות ואז נופלים לבור, שם נשחטו על ידי הציידים. במקומות היישוב שלהם מוצאים בעיקר שרידים של כלי צור ששימשו אותם לפעולות היום יום ולעיתים אף שרידי עצמות בעלי חיים ששרדו את השנים.

חוות בודדים בימי התנ"ך

כאן אנו מזהים מנגנון שונה של התיישבות. השלטון המרכזי בממלכת יהודה, הבין שעל מנת להגן על הממלכה יש ליישב את הגבול הדרומי ושלח בצורה מתוכננת חיילים על מנת ליישב את הנגב, לבנות בו מגדליי שמירה ובורות מים. על מנת שיוכלו להתפרנס הם ומשפחותיהם שהגיעו לנגב יחד אתם הקימו אותם חיילים חוות בודדים חקלאיות בהן גידלו תבואה, ועצי פרי. ברחבי הנגב נמצאים שרידים ארכיאולוגיים של חוות בודדים אלו הכוללות את בורות המים וטרסות חקלאיות עתיקות. בורות לוץ הוא דוגמא לאתר גדול ומרכזי מאותה תקופה.

חוות בודדים בתקופה הנבטית ביזנטית

הסיבה לפריחה הגדולה בנגב בשנים אלו הייתה כלכלית בעיקרה. האימפריה הרומית הנהנתנית זיהתה את איכותם של הבשמים האקזוטיים, מור ולבונה שגדלו באזור תימן של היום והייתה מוכנה לשלם מחירים גבוהים מאוד עבורם. אדוני המדבר – הנבטים עם של נוודים שאכלס את הנגב ואת מדבריות ערב זיהה את ההזדמנות הכלכלית הטמונה בכך והחל להעביר שיירות עצומות של גמלים דרך מדבריות ערב והנגב, מתימן דרך ערב הסעודית וירדן דרך עיר הבירה הנבטית פטרה, בואכה הנמל של עזה שם הועמסו הסחורות על אוניות והפליגו לרומא – שמה של הדרך היה דרך הבשמים . לאורכה קמו באותה תקופה ערים וחוות בודדים חקלאיות שתפקידן היה לספק שירותים ומוצרי מזון לשיירות. מעניין לראות את ההקשרים לעולם המודרני. הרי גם כיום ברגע שנסלל כביש חדש נבנות לידו תחנות הדלק, מזנונים, מקדולנד'ס, מוטלים, ועוד, יוצא אם כך שחוות הבודדים החקלאיות העתיקות לאורך דרך הבשמים תפקדו על תקן של מקדונלד'ס של העולם העתיק. בהמשך השתלטו הרומים על ענף שיירות המסחר ובעצם ספחו את הנגב לממלכתם והחלו אף להמיר את דתם של הנבטים הנוודים לנצרות – כאן נכנסת התקופה הביזנטית שמהווה המשך ישיר לתקופה הנבטית בנגב. זו נחשבת התקופה הטובה ביותר בנגב מאז ומעולם והערכה של הארכיאולוגים היא שמאות אלפי אנשים חיו והתקיימו בנגב באותה תקופה רובם בחוות בודדים חקלאיות וחלקם בערים הקדומות ששרידיהן עדיין מפארים את הנגב.
עם נפילתה של האימפריה הרומית ננטשו שיירות המסחר וננטש הנגב ואל הריק נכנסו שוב הנוודים הערבים – הבדואים.

חוות בודדים בתקופה הערבית

אל הנגב חזרו הנוודים הערבים, אנשים אינדיבידואליסטים, שהתרחקו מן החברה ומן האזורים המיושבים, אנשים של חופש שהמדבר שרת היטב את דרך חייהם.
רעו את הגמלים ואת העיזים, הובילו מעט סחורות ממקום למקום ויצאו לפשיטות של שוד צפונה אל הארץ המיושבת כאשר המדבר משמש להם מסתור ומקום מקלט בחזרתם ממסעות אלו.
הבדואים מצאו את השדות החקלאיים של חוות הבודדים הקדומות וניצלו את השטח על מנת לזרוע חיטה ושעורה להפקת קמח ולהעשרת המזון של העדרים שלהם.

חוות בודדים מאז קום המדינה

עם הקמתה של מדינת ישראל שוב נהייה אינטרס של השלטון המרכזי – ממשלת ישראל - ליישב את הנגב . את הקו הזה הוביל ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דויד בן גוריון בהבינו שניתן יהיה לשמור על אדמות הנגב ועל גבולה של המדינה רק אם הנגב יהיה מיושב. מבחינתו היה זה גם מבחן לחוזקו ועמידותו של עם ישראל במולדתו החדשה. במהלך של דוגמא אישית העתיק בן גוריון את מגוריו לקיבוץ שדה בוקר. עולים חדשים שהגיעו מאירופה הובלו לעיירות הפיתוח שהוקמו בנגב. חלקם נשארו בנגב וחלקם בחרו לעזוב ולעבור למקומות מיושבים יותר במרכז הארץ. במהלך השנים לא הצליחו ממשלות ישראל להמשיך את המהלך ההתיישבותי שהחל בו בן גוריון למרות שחזונו המשיך להתקיים. מעט מאוד יישובים קמו בנגב, ונוצרה לנגב תדמית של איזור עני ומוזנח שלא מהווה אלטרנטיבה התיישבותית הולמת.

בסוף שנות ה – 90 החל פרויקט חוות בודדים שזכה לשם דרך היין. בעבר, בתקופה הביזנטית גידלו החוות החקלאיות שהוקמו לאורך דרך הבשמים ענבים ליין ובערים העתיקות לאורך הדרך הוקמו יקבים. הרעיון היה לשחזר חוות אלו ולשחזר את היקבים ואת תעשיית היין הקדומה. 24 חוות בודדים חקלאיות הוקמו בשנים האחרונות לאורך דרך הבשמים. חוות כרמי עבדת היא מודל של   חוות בודדים שכזו ובה צימרים ללינה כפרית, יקב בוטיק משפחתי הפתוח לטעימות יין וסיורים וגלריה למוצרים מקומיים.  אין ספק שזוהי תקופה של פריחה בנגב שצפויה לתת לחבל ארץ זה את מקומו הראוי בהיסטוריה של מדינה ישראל.