האות אָלֶף

האות הראשונה באלפבית הכנעני נקראה ככל הנראה בשלב הראשוני של המצאת הכתב בשם "אֶצְבַּע", על-פי ציורי אותיות שנתגלו ב"ואדי אל-חול" במצרים מהמאה ה-18 לפנה"ס.

שלוש מאות שנים מאוחר יותר, האות משנה ציור ושם ונקראת בשם "אָלֶף", על-פי ציורי ראש השור שנתגלו ב"סרביט אל ח'אדם" בסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס.

בעת ההיא, שור נקרא "אָלֶף", עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה, הכתב היה כתב עיצורים, ולכן האות "ו" לא מצאה מקומה בתוכה של מילה. ורק כאלף שנים מאוחר יותר, לפחות אחרי המאה ה-10 לפנה"ס, למלה "אָלֶף" נוספת האות "ו" והיא הופכת ל"אַלּוּף" היות ובסביבות מאה זו, היוונים מאמצים את הכתב הכנעני, והאות הראשונה באלפבית היווני נקראה בשם "אַלְפָא" שמקורה מן ה"אָלֶף" ולא מן ה"אַלּוּף" המאוחר יותר.

כמאתיים שנים מאוחר יותר הסופרים הקדומים משנים את ציור האות על מנת להקל על כתיבתו. ובכתובת בשם "הפך מלכיש" מהמאה ה-13 לפנה"ס, האות נראית מעין משולש הנחצה על-ידי קו, המייצג את הקרנייםᶶ.

לאורך מאתיים השנים הבאות, הכותבים הקדומים מחפשים את הדרך הנוחה לכתיבת האות, ורק בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס, ציור האות מתיצב, והמשולש הוצב אופקי.

היוונים כאמור מאמצים את האות, ומציבים את המשולש אנך A . ציור האות עובר כמות שהוא ללטינית, ולשאר השפות שנגזרו ממנה.

האות בֵּית

"בֵּית" האות השנייה באלפבית הכנעני, החלה את דרכה לפני כארבעת אלפים שנה, בשם "בֵּת". האות נקראה על שם "בַּיִת". וכאמור בעת ההיא, עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה, הכתב היה כתב עיצורים, ולכן האות "י" לא מצאה מקומה בתוכה של מילה.

הציור הקדום של האות צייר את קו היסודות של בית, כפי שנראה בכתובות – "ואדי אל-חול" במצרים מהמאה ה-18 לפנה"ס, "סרביט אל-חאדם" בסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס, כתובת מ"תל גזר" מאותה התקופה וכתובת "בשלשת" מלכיש מהמאה ה-13 לפנה"ס.

החל מהמאה ה-12 לפנה"ס בקרוב, חל שינוי בציור האות, שאיבד כל קשר לציור הבית המקורי, אבל שם האות נשאר ללא שינוי.

המילה "בֵּת" במקום "בַּיִת" או "בֵּית" המשיכה להתקיים למעלה מאלף שנים, עד המאה ה-7 לפנה"ס בקרוב, כפי שניתן לראות בכתובות הבאות:

כתובת יחמלך (כתובת פניקית) - אמצע המאה ה-10 לפנה"ס - "בת ז בני יחמלך מלך גבל". (בית זה בנה יחימלך מלך גבל).

מצבת מישע (כתובת מואבית) – המאה ה-9 לפנה"ס - "ואנכ. בנתי. בת מלכ" (ואנוכי בניתי בית מלך). -"אנכ בנתי בת במת" (אנוכי בניתי בית במות). בפסוק הבא, כאשר המילה בית מופיעה במסגרת פעולה, היא מקבלת את ה-"י" בתוכה - "ואמר לכל העמ עשולכמ אש בר בביתה" (ואומר לכול העם עשו לכם איש בור בביתו).

אוסטרקון (כתובת דיו על חרס) מתל קסילה - המאה ה-8 לפנה"ס - "זהב אפר לבת חורון" (זהב אופיר לבית חורון).

בולה (חותמת) בית לחם (נמצאה בירושלים) – סוף המאה ה-8,תחילת המאה ה-7 לפנה"ס - "בשבעת בת לחם (למל)ך" (בשבעת בית לחם למלך).

כתובת עקרון (כתובת פלישתית) – המאות ה-8 או ה-7 לפנה"ס - "בת בנ אכיש בנ פדי בנ יסד בנ אדא בנ יער שר עקרנ". (בית בן אכיש בן פדי בן יסד בן אדא בן יער שר עקרון).

השפה הארמית שהקדימה בהתפתחותה את השפה הכנענית, ועשתה שימוש קודם לכן באימות קריאה, גרמה ככל הנראה בהמשך לשינוים בשפה הכנענית. וניתן לראות זאת בכתובת "תל דן" מהמאה ה-9 לפנה"ס, הדוברת בשפה הארמית, וכתובה בכתב הכנעני - "(מל)כ ביתדוד" (מלך בית דוד).

היוונים המאמצים את הכתב הכנעני, בסביבות המאות ה-10או ה-9 לפנה"ס, קוראים לאות השנייה בשפתם בשם "בֵּתָא" B , שם הלקוח מן ה"בֵּת" ולא מן ה"בֵּית". הוספת ה"י" לשם האות התרחשה מאוחר יותר, וללא כל משמעות.

האות גִּימֶל

האות השלישית באלפבית הכנעני, נקראה בתחילה ככל הנראה, על שמו של בעל החיים "גָּמָל". בכתובות הקדומות, לא נראה כל ציור של גמל, אלה רק שני קווים המזכירים כביכול, צוואר וראש של גמל "ᴦ".

ניתן לומר שלפחות עד המאות ה-10 או ה-9 לפנה"ס, זה היה שמה של האות. היות והיוונים מאמצים את הכתב הכנעני בעת ההיא, והם קוראים לאות השלישית באלפבית שלהם, בשם "גַּמָּא" (Gamma) שמקורו מן ה-"גָּמָל" ולא מן ה-"גִּימֶל". האות מקבלת ציור הדומה למקור הכנעני " г ".

בבחינת שם האות משפות אחרות שנגזרו מן הכנענית, מקור השם הוא מן הגמל – שפת הגא'אז מאתיופיה lmӓg, ארמית קדומה lamāg, אוגרית almag, ושפת הארגובה מאתיופיה limag.

וקיימות שפות אחרות ששם האות מקורו בגימל – שומרונית lemig,אידיש lmigוערבית meeg.

שינוי שם האות מ-"גָּמָל" ל-"גִּימֶל", נבע ככל הנראה מנוחות בהגיית שם האות.

הלטינית העתיקה, ככל הנראה איננה עושה שימוש בהגה "ג". היות ולא מצאתי כל הסבר המניח את הדעת לכך, אציג את דעתי. האות השלישית באלפבית הלטיני הופכת ל- "צ'ה", ומקבלת את הסימן "C". וכזכור היוונית איננה מקבלת את ההגה "צ" הכנעני , ולכן הלטינית עושה שימוש בהגה זה , במקומו של ההגה "ג" הכנעני-יווני. ולאורך השנים התעורר הצורך לשפה הלטינית, להוסיף את ההגה "ג", וכך בחלל הריק שהותירו האותיות "ח" ו - "ט" הכנעניות והיווניות, שלא מצאו את מקומם בלטינית, נוספה אות חדשה, המנצלת את הסימן הקיים של ה-"C" בתוספת קו קטן אופקי "G". וכך ההגה "ג" חוזר ללטינית, אבל לא במקומו הטבעי בסדר האלפבית הכנעני.

האות דָּלֶת

האות הרביעית באלפבית הכנעני, החלה את דרכה בשם "דָּג" , על-פי הציור הקדום של הדג, כפי שנראה בכתובות "סרביט אל ח'אדם" בסיני, המתוארכות למאה ה-15 לפנה"ס.

כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, בסביבות המאות ה-12 או ה-11 לפנה"ס, ציור האות השתנה, על מנת להקל על איורו. וכל שנותר מהדג הוא רקמשהו דמוי הסנפיר, וציור האות החדש נראה בצורת משולש.

כתוצאה מכך שונה שם האות ל-"דֶּלֶת" , ככל הנראה הציור דמה לדלת קדומה, יתכן של אהל.

במהלך השנים שונה שם האות ל-"דָּלֶת", אך ורק, על-מנת להקל על הגייתו. שינוי שם האות התרחש רק לאחר שהיוונים אימצו את הכתב הכנעני, במאות ה-10 או ה-9 לפנה"ס. האות מצאה את מקומה כאות הרביעית באלפבית היווני, שוות ערך ל-4. היוונים קראו לאות בשם "דֶּלְתָּא" שמקורו מן ה-"דֶּלֶת" ולא מן ה-"דָּלֶת". וציור האות נשאר דומה למקור הכנעני בהסבה Δ.

הכתב הקירילי העתיק את האות מהכתב היווני, בצורתה "д", בשינויים קלים, ובהגייתה היוונית. ואילו הלטינית השאירה את הגיית האות, ואילו איורה שונה ל-"D".

האות הֶא

האות "הֶא", האות החמישית באלפבית הכנעני, יצרה מעצם טבעה קושי לכנעני הקדום שהמציא את שמות האותיות, היות ולא הייתה בשפתו כל מילה מתחום החי, הדומם והצומח המתחילה באות "ה". ואז הוא משתמש בברירת מחדל, ובוחר בציור של דמות אדם. וקורא לאות בשם "הוּא", כאשר הכוונה לדמות האדם שמולו. אלא מאי, בעת ההיא המילה "הוּא" נאמרה כ-"הֶא", וכאמור, עדיין לא היו בשימוש אמות קריאה, הכתב היה כתב עיצורים, ולכן האות "ו" לא מצאה עדיין מקומה בתוכה של מילה.

האות " הֶא " בדמות האדם אותרה לראשונה בכתובות מ"ואדי אל-חול" במצרים, המתוארכות למאה ה-18 לפנה"ס. ושלוש מאות שנה מאוחר יותר, בכתובות "סרביט אל-ח'אדם" מסיני, נראית עדין האות בדמות אדם.

ואלף שנים מאוחר יותר, המלה "הוּא" עדין נאמרה כ-"הֶא", ניתן לראות זאת ב"מצבת מישע" מהמאה ה-9 לפנה"ס, בשורה השישית כתוב "ויאמר גם הֶא" ובעברית של ימנו – "ויאמר גם הוּא", ושם בהמשך, בשורה 27 נאמר "כי הרס הֶא" ובעברית של ימנו – "כי הרוס הוּא". וגם באתר ארכיאולוגי בסיני, מהמאות 8-9 לפנה"ס, כונתילת עג'רוד (חורבת תימן) נתגלו כתובות בכתב הכנעני שבהן גם כן מופיעה המלה "הֶא" במקום "הוּא" – "כל אשר ישאל מאש חנן הֶא ונתן לה יהו כלבבה" – "ברך הֶא ליהו".

במאה ה-12 לפנה"ס אותרה כתובת שהאות "הֶא" כתובה בה. האות עברה שינוי על מנת להקל על ציורה, וחלקים מדמות האדם הוסרו ונשארו רק - קו הכתפיים, וניצב לו קו הצוואר וקווי הידיים E מתוך כתובת "עזבת צרטה".

החל מהמאה ה-11 לפנה"ס ציור האות השתנה, נוסף לו קו אלכסון מאורך, וממועד זה והילך ציור האות נשאר פחות או יותר כמות שהוא.

היוונים מאמצים את האות בשמה הכנעני "הֶא". ובציור הדומה לציור האות הכנעני. כפי שנראה בכתובת על "גביע נסטור" מהמאה ה-8 לפנה"ס הכתוב ביוונית מימין לשמאל. אלא מאי, שם האות ככל הנראה, לא נשמע ליוונים והם מוסיפים לשם האות את המילה היוונית "פסילון" שפירושה בעברית פשוט או סתם, והאות מקבלת שם חדש "הא-פסילון" שפירושו "סתם הא" או "הא פשוטה". ואנחנו מכירים כיום את האות היוונית בשם "אפסילון" ובצורתה E כפי שעברה לאחר מכן ללטינית, בשינוי שם, ולשאר השפות שנגזרו ממנה. וכולנו עושים כיום שימוש במושג זה, בתורת החשמל, במתמטיקה, באסטרונומיה, במדעי המחשב, במכניקה ובחשבון אינפיניטסימלי. וגם בשוק הרחב כבית השקעות, כרכב, כחברת תאורה ועוד.

האות וָו

האות השישית באלפבית הכנעני, נקראה על שמו של ה-"וָו", אמצעי לתליית בגדים וחפצים. ה-וָו הקדום נראה כמו מסמר גדל-מידות, כפי שמופיע בכתובות "סרביט אל ח'אדם", מהמאה ה-15 לפנה"ס, משהו מאורך שבקצהו האחד עיגול, ובקצהו השני חוד.

כזכור בעת הקדומה עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה, והאות "וָו" לא הופיעה בתוכה של מילה. בכתובות מן המאות ה-10 וה-9 לפנה"ס, ניתן לראות במילים ספורות את האות במרכזה של מילה. אחת ממילים אלו הינה "יהוה", כאשר מישע מלך מואב כובש מישראל את העיר נבו, הוא לוקח עמו את כלי הפולחן של יהוה, ככל הנראה מבית הבמות שהיה בעיר.

היוונים מאמצים את האות לזמן קצר, בשם דיגמא (digamma), ולאחר מכן האות מוסרת מן הכתב היווני. לעומת זאת הלטינית כן מאמצת את האות, אם כי בשינוי הגייה, האות מקבלת את הסימן "F" ונהגית כמו "פֶה" רפויה.

האות זַיִן

שמה של האות השביעית באלף בית הכנעני היה ככל הנראה בתחילה - "זָנָב", כפי שנראה בציור הקדום של האות, המתאר משהו הדומה בצורתו לזנב נטוי המונח על עמוד, מקור הציור אינו ידוע לי.

שם האות "זָנָב" התקיים ככל הנראה, מתחילת המצאת הכתב הכנעני ועד למאה ה-11 לפנה"ס בקירוב. אותיות ה-"זָנָב" שנשארו בכתובות עתיקות אינן מושלמות ומחוקות בחלקן, כתובות "סרביט אל ח'אדם" מסיני, מהמאה ה-15 לפנה"ס. כתובת "עזבת צרטה" מהמאה ה-12 לפנה"ס. ובספק גם כתובת האוסטרקון מ"חרבת קיאפה" המתוארכת בטעות למאה ה-10 לפנה"ס.

במאה ה-11 לפנה"ס חיפשו אומני הכתיבה דרך, על מנת להקל על איורה של האות ואותו הקטע המשופע של הזנב הוסר, והאיור החדש של האות נראה בצורת קו ישר ודק התלוי בין שמיים וארץ, וכאשר הכנעני הקדום ראה את האות בצורתה החדשה, כל שנותר לו לשנות את שם האות ולקרוא לה "זַיִן". המילה "זַיִן" כמילה, הייתה קיימת בשפה הכנענית וממנה היא עברה לשפה העברית, והייתה בשימוש עד לפני כ- 800 שנה לפחות, היות והיא מצאה את מקומה בספרו של הרמב"ם "משנה תורה" שהגיע לסיומו בעת ההיא, ומאז ככל הנראה היא נעלמה מהשפה העברית, לא ידוע מועד מדויק.

למילה "זַיִן" היו בשפה הכנענית שתי משמעויות הנגזרות האחת מהשנייה, ואם ניקח לדוגמה את להב החרב, הכולל שני רכיבים- החלק המיועד לדקירה, החוד ("שפיץ" בשפת העם) או Pointבאנגלית, והחלק השני המיועד לחיתוך או ביתור, הנקרא באנגלית Edge. ובעברית אין לו שם, חלק זה של החרב נקרא בכנענית הקדומה ולאחר מכן בעברית בשם "זַיִן",כתוצאה מכך לכל כלי הזין: הפגיון, הגרזן, ראש החץ, החנית, הרומח והכידון קיים צד חד אחד או שניים שהינו או הינם למעשה ה-"זַיִן".

וכותב על כך הרמב"ם – "כְּשֵׁם שְׁאֵין מוֹכְרִין לַגּוֹיִים, דְּבָרִים שֶׁמְּחַזְּקִין בָּהֶן יְדֵיהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה--כָּךְ אֵין מוֹכְרִין לָהֶם, דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים, כְּגוֹן דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת, וּכְלֵי זַיִן וּכְבָלִים וְשַׁלְשְׁלָיוֹת. וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶם אֶת הַזַּיִן "( הלכות עבודה זרה ט,י ).

כפועל יוצא מכך כל כלי הלחימה האחרים: אבן קלע, האלה, וכלי הנשק המודרניים, אינם בגדר כלי זין, כי אין בהם "זַיִן", או בהשאלה מדברי הרמב"ם, אין מה להשחיז בהם.

המשמעות השנייה של המילה "זַיִן" גורסת, שכל קו ישר ודק כדוגמת ה-"זַיִן"- הפס החד והדק של להב הפגיון או החרב, נקרא גם כן "זַיִן". וכותב על כך הרמב"ם – "וְיִזָּהֵר בָּאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת הַנְּקֻדּוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת שֶׁצּוּרָתָן מְשֻׁנּוֹת כְּגוֹן הַפֵּיִין הַלְּפוּפוֹת, וְהַאוֹתִיּוֹת הָעֲקוּמוֹת כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ הַסּוֹפְרִים אִישׁ מִפִּי אִישׁ.  וְיִזָּהֵר בַּתָּגִין וּבְמִנְיָנָן יֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תָּג אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ שִׁבְעָה;וְכָל הַתָּגִין--כְּצוּרַת זַיִן הֶן, דַּקִּין כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה)הלכות ספר תורה ז,ח ).

ישנן אותיות שיש עליהן שלושה תגין, או כדברי הרמב"ם – "יֵשׁ עָלֶיהָ שְׁלוֹשָׁה זַיְנִין". ושם בהמשך כתוב -  "וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתָגִין שֶׁלְּאוֹתִיּוֹת, וְהֶן כְּמוֹ זַיְנִין זְקוּפוֹת עַל הָאוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תָּג, כְּמוֹ שְׁהֶן כְּתוּבִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה".

הכתובת הראשונה בה אותרה האות בצורתה החדשה כ- "זַיִן", הייתה על האוסטרקון מ"בית שמש" המתוארך לתחילתה של המאה ה-12 לפנה"ס. החל מהמאה ה-10 לפנה"ס ציור האות נשאר בצורה זו, ונראה בכתובת "תל זית", לוח "גזר", כתובת על ראש חץ מלבנון, "כתובת השילוח" מסיומה של המאה ה-8 לפנה"ס, חותמת מנשה מלך יהודה מעקרון תחילת המאה ה-7 לפנה"ס.

האות הועתקה לכתב היווני בשם "זתא" ((zeta, עם הערך המספרי של 7,ושם קיבלה את צורתה הסופית Z " " כפי שעברה לאחר מכן ליתר השפות. אם כי התהליך היה איטי, היות והרומאים בשפתם הלטינית לא השתמשו באות "ז" , ורק הצורך לכתוב בשפתם טקסטים הכתובים ביוונית הביא אותם להוסיף את האות לכתב הלטיני, ועל כן היא מצאה את מקומה כאות האחרונה, באלפבית הלטיני וביתר השפות שנגזרו ממנו בהמשך.

הפיכתה של האות "זַיִן" למלה גסה, התרחש ככל הנראה במזרח אירופה על-ידי בחורי הישיבות. מאחר והמילה "זין" לא מצאה יותר את מקומה בשפה העברית, ובחורי הישיבות השתמשו במילה היידית "שוואנץ" – "זָנָב" ככינוי לפין הגברי, וממנה נגזרה האות הראשונה "זַיִן", המהווה גם אות ראשונה למילים זכר, זרג, זכרות, וכו'. במאמר מחקרי על האטימולוגיה של המלה "זַיִן", ואיך הגיעה לשפה העברית, שפורסם בשנת 1993, בכתב העת "לשוננו לעם" ונכתב על-ידי הפרופסורים דוד אסף וישראל ברטל, נגזרה מסקנה זהה[1].

במאמר בעיתון הארץ מיום 13/07/07, נעשה ניסיון כושל, לקשור בין האות "זַיִן" לבין איבר המין הגברי, המאמר מצטט מתוך הספר "פרדס רמונים" של הרמ"ק – רבי משה קורדוברו. מראשי המקובלים שחי בצפת בין השנים 1522-1570. מתוך הספר ניתן לקבוע שהרמ"ק לא הכיר את הפירוש הקדום של המילה "זין", והתייחסותו בספר לכינויים של אבר המין הגברי מתאימות לתקופה: "תשמיש המוצנע" – "האבר הקדוש" – "אבר הזכר" – "פי האמה" – "אבר המשגל" - "אבר ברית הקדש" – "הגיד". והמילה "זיין" בספר מתייחסת לאות "זַיִן" ותו לו.

האות חֵית

"חֵית" האות השמינית באלפבית הכנעני, נקראה בתחילת הדרך עם המצאת הכתב הכנעני בשם "חַלּוֹן" וזאת מתוך ציור האות שנמצא בכתובות "סרביט אל ח'אדם" בסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס. בציור נראה חלון ומעליו קשת, בדומה לחלונות המוכרים בירושלים.

ציור האות בצורה דומה, קיים רק בכתובת עתיקה אחת. ב"אוסטרקון קיאפה" המתוארך בטעות למאה ה-10 לפנה"ס. ציור ה-"חַלּוֹן" ב"אוסטרקון קיאפה" כדוגמת הציור מהמאה ה-15 לפנה"ס, ומנגד ציורי ה-"חַלּוֹן" מהמאה ה-12 לפנה"ס המופיעים ללא הקשת, מעלה את האפשרות שהכתובת זו קודמת יותר.

וכאמור במאה ה-12 לפנה"ס מוסרת הקשת מהחלון על מנת להקל על ציורה של האות. כפי שנראים ציורי האות מהמאות ה-12 וה-11 לפנה"ס בכתובת "עזבת צרטה", בראש חץ מאל חאדר, באוסטרקון מבית שמש, מכתובת על ידית של כד מחרבת רדנה (צפונית לרמאללה)

כתובות מהמאה ה-10 לפנה"ס נשארות במתכונת דומה. בכתובת ארון אחירם (פניקי), בכתובת "תל זית", בלוח גזר.

במספר כתובות קיים שינוי מהציור המוכר על-ידי הורדת אחד משלושת הקווים האופקיים של החלון. באחת מכתובות חרסי שומרון מהמאות ה-9 או ה-8 לפנה"ס, ובכתובת עמונית על בקבוק ברונזה מתל סיראן (רבת עמון) מסופה של המאה ה-7 לפנה"ס.

בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס בקירוב שם האות משתנה והופך ל "חֵת", מועד מדויק איננו ידוע. היות והיוונים כאמור מאמצים את הכתב הכנעני בסביבות המאה ה-9 לפני הספירה. והם לא עשו אז שימוש בשפתם בהגה "ח", האות מקבלת מושג שונה ונקראת בשם "אֵתָא" (Eta), אבל ברור שהם מאמצים את האות כאשר שמה "חֵת" ולא "חַלּוֹן". היוונים מסירים עוד קו אופקי מציור החלון, כך שהוא נשאר עם קו אחד בלבד "H"סימן האות מועתק כפי שהוא ללטינית וממנה לשאר השפות שנגזרו ממנה.

שינוי שם האות מ-"חַלּוֹן" ל-"חֵת" בא ככל הנראה על מנת להקל על הגיית שם האות, והדרך בה נעשה הדבר הינה פשוטה. הכנעני משתמש בהגה הראשון "ח"של המילה "חַלּוֹן", אליה הוא צירף את ההגה הראשון"ת" של מילת האות האחרונה באלפבית "תָּו" וכך יוצר מילה חדשה בשם "חֵת".

לאורך השנים בהמשך, שם האות השתבש ונוספה לו "י" באמצע והוא הפך ל"חֵית".

האות טֵית

"טֵית" - האות התשיעית באלפבית הכנעני, האות נקראה ככל הנראה בתחילת דרכה בשם "טַבּוּר", מתוך הציור הקדום של האות המתאר עגול הנחצה על-ידי שני קוים ישרים, המסמנים את מרכזו. המילים "אמצע" ו"מרכז" לא היו קיימות אז בשפת כנען, הן מילים מאוחרות יותר אשר גם אינן מופיעות במקרא.

לעומת זאת המילה "טַבּוּר" נזכרת במקרא פעמיים –

וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל, לְדַבֵּר, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ; וְרֹאשׁ-אֶחָד בָּא, מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים.(שופטים ט, לז)

לִשְׁלֹל שָׁלָל, וְלָבֹז בַּז--לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל-חֳרָבוֹת נוֹשָׁבוֹת, וְאֶל-עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם, עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן, יֹשְׁבֵי עַל-טַבּוּר הָאָרֶץ. (יחזקאל לח, יב)

מספר המופעים של האות בכתובות עתיקות הינו מועט, הסיבה לכך תנומק בהמשך.

לאורך השנים, שם האות "טַבּוּר" היה קשה להגייה, ולא התאים ככל הנראה לכנעני, והוא חיפש שם אחר קל יותר להגייה, ואז הוא עושה מהלך דומה לזה שעשה לאות "חֵת". הוא משתמש בהגה הראשון "ט" של שם האות "טַבּוּר" ומחברו עם ההגה הראשון "ת" של שם האות האחרונה באלפבית – "תו", וכך יוצר מילה חדשה בשם "טֵת".

שינוי בשם האות התרחש אחרי שהיוונים מאמצים את הכתב הכנעני, היות והם קוראים לאות בשם "טֵ'תָא" (Theta), שמקורו מן ה"טֵת". ומכאן עולה הסיבה למיעוט השימוש באות בכתובות עתיקות, האות הכנענית "טֵ'ת" נהגתה כאות רפויה בדומה ל- Th באנגלית. ניתן לראות זאת בשפות נוספות שהתפתחו מהכתב הכנעני - ארמית, ערבית, אוגרית, אטרוסקית, קופטית, ושפת הגא'אז מאתיופיה. הכתב הלטיני לא עשה שימוש באות זו, ולכן היא איננה קיימת בכתבים האירופיים.

לאורך השנים שם האות השתבש, נוספה לו "י" באמצע והוא הפך ל-"טֵית".

האות יוֹד

האות העשירית באלפבית הכנעני, נקראה על-שם יד האדם. כפי שניתן לראות ציורים של יד, בכתובות עתיקות. על פגיון מ-לכיש ומ-"סרביט אל-ח'אדם" מסיני, שניהם מהמאה ה-15 לפנה"ס.

כזכור בעת ההיא הכתב הכנעני לא עשה שימוש באימות קריאה, כך שלא ברור על הימצאותה של האות "ו" במרכזה של מילה. היות והיוונים אימצו את האותבמאות ה-10 או ה-9 לפנה"ס בשם "יוטא" (IOTA), שמקורו מן ה- "יוֹד", ולא מן ה-"יָד". ניתן להסיק ששם האות היה "יוֹד" מלכתחילה.

לא ניתן לקבוע מתי שמו של איבר האדם "יוֹד" הפך ל- "יָד". השפה הערבית קראה לאות בשם "יא" (yaa), שהיא ההברה הראשונה של המלה "יָד".

השפה היידית שינתה את הגיית האות, וקראה לה בשם "יוּד" (yud). שם שמצא את מקומו גם בשפה העברית, כך ששם האות נאמר כ- "יוֹד" או "יוּד".

וכאמור, היוונים אימצו את האות בשם "יוטא" (IOTA), האות התשיעית באלף בית היווני, עם ערך מספרי של 10, שקיבלה את הסימן הבא –,"I"השפה הלטינית אימצה את סימן האות, אבל שמה של האות הפך ל-"אִי".

האות כָּף

"כָּף" - האות האחת עשרה באלפבית הכנעני נקראה על שם כף-יד האדם. בכתובת כנענית "כלב" מ- "תל גזר" מהמאה ה-17 לפנה"ס בקירוב, ציור האות נראה בדיוק כציור כף-יד.

מאתים שנה מאוחר יותר בכתובות "סרביט אל ח'אדם" מסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס. ציור האות השתנה, ונראות רק ארבע אצבעות מחוברות.

בהמשך, ממאה ה-12 לפנה"ס, ציור האות השתנה שוב על מנת להקל על כתיבתו, והוא נראה כשלוש אצבעות המחוברות לקו מאורך היורד מטה.

האות "כָּף" הפניקית צוירה רק עם שלושת האצבעות ללא הקו המאורך.

היוונים מאמצים את האות בשם "קפא" Kappa) ) עם ציור המזכיר ארבע אצבעות "K". ציור האות עובר לאחר מכן ללטינית בשם "Ka" ולשאר הכתבים שנגזרו ממנה. היות והיוונים אינם מאמצים את האות "ק" הכנענית, האות "קפא" באה לשמש את הגיית ה- "ק".

האות לָמֶד

האות למד, האות ה-12 באלפבית הכנעני, החלה את דרכה ככל הנראה בשם "לוּלָאָה". בהסתמך על הציורים הקדומים של האות, שנראו בכתובות עתיקות שנמצאו ב"סרביט אל ח'אדם" בסיני המתוארכות למאה ה-15 לפנה"ס.

המושג "לוּלָאָה" קיים במקרא בהקשר לחיבור יריעות אהל המועד -וְעָשִׂיתָ לֻלְאת תְּכֵלֶת, עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה, בַּחבָרֶת; וְכֵן תַּעֲשֶׂה, בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה, הַקִּיצוֹנָה, בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית.  ה חֲמִשִּׁים לֻלָאת, תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת, וַחֲמִשִּׁים לֻלָאת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה, אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:  מַקְבִּילת, הַלֻּלָאת, אִשָּׁה, אֶל-אֲחתָהּ.

י וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאת, עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, הַקִּיצנָה, בַּחבָרֶת; וַחֲמִשִּׁים לֻלָאת, עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה, הַחבֶרֶת, הַשֵּׁנִית.  יא וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחשֶׁת, חֲמִשִּׁים; וְהֵבֵאתָ אֶת-הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאת, וְחִבַּרְתָּ אֶת-הָאהֶל וְהָיָה אֶחָד. (שמות פרק כו)

השלב הראשון לקליעת לחמנייה הינו יצירת לולאה, בתמונות אקראיות אפשר למצוא דמיון בין לולאת הלחמניה לבין ציור האות "לולאה" שנראה ב"סרביט אל ח'אדם".השם "לוּלָאָה" לאות "לָמֶד" היווה את הדור הראשון של האות, שהשתרע לאורך כמה מאות שנים, מתחילת אמצאת האלפבית הכנעני ועד למאה ה-10 לפנה"ס.במאה ה-13 לפנה"ס נמצאו שתי כתובות בלכיש הקדומה, ובהן שני מופעים של האות "לוּלָאָה", ב"פך מלכיש" ו"בשלשת מלכיש"הממצא הבא הינו האות "לוּלָאָה" מכתובת "עזבה צרטה" המתוארכת למאה ה-12, וגם כאן לא נראה שינוי בציור האות.בתל צאפי או גת הפלישתית נמצא אוסטרקון הנקרא "אלות ולת", המתוארך למאה ה-10. שיש בו עדיין ציורי האות "לוּלָאָה".במאה ה-10 לפנה"ס, ככל-הנראה מסתיים דור ה- "לוּלָאָה" ומתחיל דור ה-"לָמֶד".וכאמור במאה ה-10 לפנה"ס חל השינוי בציור האות שגרר עמו גם שינוי השם, הזרוע השמאלית של הציור התארכה, והציור החדש דמה בצורתו לכלי לניהוג בקר. כיום הוא מוכר לנו בשם "מלמד בקר", אבל סביר להניח שבעת ההיא הוא נקרא "לָמֶד בקר" היות ושם האות חייב היה להתחיל באות "ל", יתכן ולפסוק הבא במקרא יש קשר - "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי, אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד, יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר, כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד; הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה, כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי." (ירמיהו לא, יז )בכתובות מן המאה ה- 10 לפנה"ס והילך האות "לָמֶד" שומרת פחות או יותר על צורתה.היוונים כאמור מאמצים את הכתב הכנעני בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס, בכל מקרה לאחר שינוי שם האות מ-"לוּלָאָה" ל-"לָמֶד" היות והם קראו לאות בשם "למדא" ((Lambda. שמקורו מן ה-"לָמֶד".

האות מֵם

האות ה-13 באלפבית הכנעני. הציור הראשוני של האות הועתק במישרין מכתב ההירוגליפים המצרי המציין מים, וזהו ככל הנראה גם שמה של האות בראשונה "מַיִם".

ציור האות אותר לראשונה ב"ואדי אל חול" במצרים המתוארך למאה ה-18 לפנה"ס. כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, ציור האות "מַיִם" נשאר על-פי המקור המצרי. בכתובות "סרביט אל ח'אדם" בסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס. כמאתיים שנה לאחר מכן ציור האות עדיין שומר על צביונו המצרי ,כפי שמופיע על "הפך מלכיש" מהמאה ה-13 לפני הספירה.בכתובת על קערה המתוארכת למאה ה-12 לפנה"ס, מ"קובור אל ולידה" מהנגב הצפון מערבי. מופיעה האות "מַיִם" עדין בצורה המצרית.

במאות ה- 12 או ה-11 לפנה"ס מתחולל שינוי בצורת האות על-ידי הוספת קו מאורך לקו המים. תהליך הוספת הקו המאורך התרחש גם באותיות אחרות.

ותהליך נוסף הכולל שינויים בציור האות שניתן לסווגם לשלוש גרסאות שונות. הגרסה הראשונה שתקרא להלן "מֵם עברית" משותפת לארבעת העמים הבאים: ישראל, יהודה, מואב ואדום. ה"מֵם העברית" שמרה על הצביון הכנעני, המים בציור זורמים במקביל לפני הקרקע והקו המאורך יורד פחות או יותר בניצב לקו המים. ציור האות מסוג זה מופיע בכתובות הבאות - תל זית - מצבת מישע (מואב) - חרסי שומרון - כתובת השילוח - כונתילת עג'רוד - דיר עלא (מזרחית לירדן) - אבן מואב - חותמת שמע עבד ירובעם - חרבת עוזה (כתובת אדומית) - חותם שבניהו - וקיימות עוד דוגמאות רבות נוספות.

הגרסה השנייה "מֵם פניקית" משותפת לפניקים ולפלשתים, ולמעשה לכל "גויי הים" שהתיישבו בשפלת החוף. ה"מֵם הפניקית" שונה בתכלית השינוי מן העברית, המים זורמים בה בניצב לפני הקרקע והקו המאורך ממשיך את קו זרימת המים. ציור האות נראה בכתובות הבאות - ארון אחירם - כתובת אבבעל - כתובת יחמלך - כתובת אלבעל ,אות "מֵם" דומה שהפליגה מעבר לים ניתן לראות בכתובת פניקית מקרתגו סביר להניח ש"גויי הים" שפלשו לארץ כנען והשתלטו על שטחי המחיה של הפניקים, למדו מן הפניקים את רזי הכתב הכנעני. ניתן לראות זאת בכתובות הבאות: באוסטרקון מ"חרבת קיאפה, באוסטרקון מ"תל בית שמש", בין שני האתרים קיימת קרבה גיאוגרפית של כ-6 ק"מ.

אות "מם" פלישתית מצויה ב"לוח גזר" מהמאה ה-10 לפנה"ס, הדומה בצורתה לאותיות "מם" בכתובות הפניקיות, אם כי הקו המאורך שונה ואיננו יוצר המשכיות מלאה לקו המים.

הגרסה השלישית של האות - "מֵם ארמית" משויכת לארמים ולעמונים. קו המים של ציור האות נוטה בדרך כלל כ 45 מעלות מתחת לאופק, אם כי קו המים של ציור האות אינו יציב ומשתנה מדי פעם למעלה או למטה. ניתן לראות את האות - בכתובת תל דן - וכתובת המצודה מרבת עמון.

החל מהמאה ה-7 לפנה"ס לפחות, הכתב הארמי משפיע על הכתב העברי, וניתן לראות אותיות "מֵם" נטויות בכתובות מיהודה.

היוונים מאמצים את האות במאות ה-10 או ה-9 לפנה"ס בשם "מי" Mu)) , ההברה הראשונה של האות היוונית "מי" מעלה את הסברה ששם האות בזמן זה היה עדיין "מַיִם". ושינוי שם האות ל"מֵם" נעשה מאוחר יותר. הוצאת האות "י" מה-"מים" באה על מנת להקל על הגיית שם האות בלבד.

היוונים מאמצים ככל הנראה את הכתב לא מן הפניקים, אלה מן המקור הכנעני, ניתן לראות זאת ב"כד מנסטור" מן המאה ה-8 לפנה"ס, הכתוב ביוונית מימין לשמאל והאות ,מֵם" שבו זהה למקור הכנעני - עברי ולא לפניקי. וממנה הגיעה האות הלטינית"M".

בכתב הגא'אז האתיופי שם האות may מקורו קדום, עדיין מן השם "מַיִם".

האות נוּן

האות ה-15 באלפבית הכנעני החלה בשם "נָחָשׁ", על-פי הציורים הקדומים של האות, שנראו בכתובות "סרביט אל-ח'אדם" בסיני, מן המאה ה-15 לפנה"ס.

כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, ציור האות משתנה, כפי שנראה ב"אוסטרקון מבית שמש".

ולקראת המאה ה-10 לפנה"ס ציור האות משתנה שוב, ומתייצב בהמשך. השינויים בציור האות הביאו גם לשינוי שם האות ל-"נוּן". ככל הנראה ציור האות הזכיר בצורתו דג כלשהו. שם זה מופיע במקרא, נון אביו של יהושע.

לא ניתן לקבוע בוודאות מתי התרחש השינוי בשם האות.

הכתב היווני עושה שימוש באות וקורא לה בשם "ני" (Nu). אלא מאי, שם האות יוצר המשך לאות הקודמת "מי", וכך לא ניתן לדעת מה היה שם האות הכנענית בעת ההיא.

מכל הכתבים, קיימים רק שניים הנושאים את שמה הישן של האות "נָחָשׁ". הכתבים האתיופיים, ה-"גא'אז" – sahӓn וה-"ארגובה" – ne'has, ובאם נאמץ את סיפורי המקרא, על שלמה המלך ומלכת שבא, ניתן למצוא כאן קשר בין הכתב הכנעני לאתיופיה, בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס.

האות סָמֵך

האות ה-15 באלף בית הכנעני, נקראה בראשונה בשם "סֶמֵך", ככל הנראה מתקן העשוי מעץ שעליו נסמכים צמחים בגינה. בכתובות הקדומות, נראה ציור של מעין מוט מרכזי ועליו מונחים שלושה שלבים.

לחיזוק טענתי כי מדובר באמצעי העשוי מעץ, ניתן להסיק מתוך השפה היוונית. כאשר היוונים העתיקו את האות הם קראו לה בשם "קְסִי"(xi), וככל הנראה המילה "קְסִי" נגזרה מהמילה היוונית "קסילון" (xylon) שפירושה "עשוי מעץ". וניתן לראות זאת, גם בשם כלי הנגינה "קסילופון", המורכב משתי מילים ביוונית – "קסילון" שכאמור עשוי עץ, ו"פון" שפירושו קול, אם כי קיים בעניין סימן שאלה, היות והאות "קסי" נכתבת כך xi , ואילו הקסי העשוי מעץ נכתב אחרת . xy תשובה לכך ניתן לקבל בספרו של פרופ' אמריטוס (להיסטוריה של האומנות)Willene B. Clark A Medieval Book of Beasts: The Second-family Bestiary : Commentary, Art, Text and Translation(עמוד 217)בו הוא מציין שהיוונים קראו לעץ בשם xilon""

שמה של האות "סֶמֵך" שונה קרוב לוודאי ל"סָמֵך", אך ורק, עקב נוחות בהגיית המילה.

וכאמור היוונים העתיקו את האות הכנענית "סָמֵך" לשפתם, בשם "קסי", האות ה-14 בשפה היוונית, בערך מספרי של 60. האות היוונית נהגתה כ"איקס", כפי שמופיעה במילה היוונית " Exodus"(יציאה), האות היוונית קיבלה את צורתה הסופית, בדומה לאיור הקדום אבל ללא הקו המרכזי " Ξ ", האות בצורתה הנוכחית נשארה ביוון בלבד, ולא עברה לשפות האחרות. אם כי הגיית האות "איקס" (X) עברה לכתב הלטיני,לשפות שעשו שימוש בכתב הלטיני.

האות עַיִן

האות "עַיִן" - האות ה-16 באלפבית הכנעני, שם האות הוא על עין האדם, וגם הציור הקדום הראשון שאותר, היה בהתאם, ציור של עין שאותר ב"ואדי אל חול" במצרים מן המאה ה-18 לפנה"ס.

וגם שלוש מאות שנה מאוחר יותר, עדיין נותר ציור העין כעין ב"סרביט אל ח'אדם" מסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס.

לאורך השנים המאיירים של האות חיפשו דרך להקל על עצמם, והאות עברה שינוי חזותי בצורת עגול שבמרכזו נקודה המייצגת את אישון העין, כפי שנראה בכתובות הבאות - "ראש חץ עבד לביאת" מהמאה ה-12 לפנה"ס, כתובת "עזבת צרטה" מהמאה ה-12 לפנה"ס. במאה זו ציור האות עובר שינוי נוסף, ונקודת האישון יורדת ונשאר רק העגול O"".

היוונים הקדומים מאמצים את האות "עַיִן", כאות ה-16 באלפבית היווני, בערך מספרי של 70, האות מתקבלת באיור הדומה למקור הכנעני - O"" , אלה שהגיית האות "עַיִן" לא התאימה לשפה היוונית, והיא מתקבלת כ"אוֹ". עם התפתחותה של השפה היוונית נוצרות שתי אותיות "או". האות שהועתקה מן ה"עין" הכנענית הופכת ל"אוֹ" רפויה אליה מצטרפת המילה "מיקרון" שפירושה ביוונית - "קטן", וכך שמה של האות הופך ל"אומיקרון"או "אוֹ-קטנה". ואילו אל ה"אוֹ" השנייה המודגשת, מצטרפת המילה "מגה" שפירושה "גדול", והאות השנייה נקראת "אומגה" או "אוֹ-גדולה".

האות פֵּא

האות השבע-עשרה באלפבית הכנעני נקראה "פֵּה", על שם פה האדם. ציור האות הקדום שנראה בכתובות ב"ואדי אל-חול" במצרים מהמאה ה-18 לפנה"ס, נראה בדיוק כציור של פה.

כשלוש מאות שנה מאוחר יותר, בכתובות "סרביט אל-ח'אדם" מסיני, מהמאה ה-15 לפנה"ס, נראה ציור הפה שונה, הוסרה השפה העליונה ונשארה רק השפה התחתונה.

וכמאתיים שנה לאחר מכן, השתנה שוב ציור האות, הקו העליון של השפתיים הוצב אנך, ומהקו המעוגל התחתון הושאר רק קטע קטן, והתקבל ציור הדומה בצורתו ל"מקל סבא". ציור זה נשאר לאורך מאות השנים הבאות.

היוונים מאמצים את האות בשם "פי" (Pi) בסימן הבא "Π", כאות ה-16 באלפבית היווני.

האות "פה" הלטינית קיבלה את האיור של האות היוונית "רו""P",

לא ברור למה שם האות השתנה וה- "ה" הוחלפה ב- "א". למרות שניתן לכתוב גם "פֵּה" וגם "פֵּא".

האות צָדִי

"צָדִי", האות ה-18 באלפבית הכנעני, יתכן ונקראה עם המצאת הכתב בשם "צִפּוֹר" וזאת מתוך ציור בכתובות "ואדי אל חול" במצרים, המתוארכות למאה ה-18 לפנה"ס.

לא ברור כמה זמן האות נשארת בשם זה, אך כשלוש מאות שנה מאוחר יותר נגלה ציור חדש של האות בשלושה מופעים שונים, בכתובות "סרביט אל ח'אדם" בסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס. והשם החדש של האות הופך ל- "צֶמַח".

בכתובת "עזבת צרטה" המתוארכת למאה ה-12 לפנה"ס. קיים עדיין ציור של האות "צֶמַח" שבו נראה גבעול ועליו שני עלים.

האות "צֶמַח" בשמה ובצורתה ממשיכה להתקיים עד למאה ה-11 לפנה"ס בקירוב, היות ובמאה זו משתנה ציור האות הגורר עמו גם שינוי שם האות. את התהליך ניתן לראות בכתובות על גבי ראשי חיצים שנמצאו ב"אל חדר" ובלבנון, המתוארכים לסופה של המאה ה-12 ולמאה ה-11. כאשר קו העלים מתמזג לקו אנך מעל הגבעול, ובהמשך קו הגבעול מקבל כיפוף וקו העלים החל בנטייה שמאלה לכוון האנך, ובסיום קו העלים ניצב אנך.

החל מהמאה ה-10 לפנה"ס ציור האות משתנה כאמור, והאות מקבלת שם חדש, ככל הנראה על-פי הציור החדש של האות. ציור האות איננו מזוהה.

היוונים הקדומים אינם מאמצים את האות היות ואין להם שימוש בה בשפתם. וניתן לראות זאת בעת העתקת הגימטרייה מן הכנענים, כאשר האות "רו" היוונית המקבילה של האות "ריש" הכנענית שוות ערך ל-100 ואילו במקור העברי האות "ריש" שוות ערך ל-200.

היות והיוונית לא עשתה שימוש באות "צ", ושם האות אינו נהיר דיו, כל שנותר לבחון כתבים של שפות אחרות שכן אימצו את האות - בכתב האוגריתי האות נקראה בשם "edaȘ", גם בכתב הארמי הקדום האות נקראה בשם דומה "ēhdāȘ", כך שיתכן ושם האות לאחר השינוי מ"צמח" היה "צָדֵה", ורק לשם הקלה בהגיית האות, שמה שונה ל-"צָדִי". ניתן לראות את הכוון בשם האות בכתב ה-"גא'אז" הנמצא בשימוש באתיופיה, האות נקראת בשם "yӓdӓS".

השפה היידית קראה לאות בשם "צַדִּיק" ((tsadek.

לא איתרתי מה מקור השם "צָדֵה" או "צָדִי", אך סביר להניח שהוא קשור למלה "צָד" יתכן ומדובר במתקן או מכשיר כלשהו.

האות קוֹף

האות ה-19 באלפבית הכנעני, האות קיבלה את שמה מן הציור הקדום של הקוף, אם כי הציור היה חלקי, וניתן היה לראות, משהו דמוי גוף ועליו ראש, ללא פנים זרועות ורגליים.

המלה "קוֹף" מוזכרת במקרא – "כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם, עִם אֳנִי חִירָם; אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ, נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים, וְתֻכִּיִּים". (מלכים א י,כב)

לאורך השנים ציור האות השתנה והפך לקו ארוך שעליו מונח עגול. ציור המזכיר לרבים קוף של מחט, וכנראה כתוצאה מכך שם האות לא שונה.

היוונים אמצו את האות ונתנו לה את השם "קוֹפָּא" (qoppa), עם האיור הבא Ϙ ובערך מספרי של 90, האות לא מצאה את מקומה בכתב היווני ונשרה. אולם מנגד היא אומצה על-ידי הכתב הלטיני בשם "קו" בסימן "Ǫ" והפכה בהמשך לאות"Q" "קיו" המוכרת באנגלית.

האות רֵיש

האות העשרים באלפבית הכנעני, נקראה בראשית דרכה בשם " רֹאֹש" על-פי הציור הקדוםשל ראש האדם, שנראה בכתובות – "ואדי אל-חול" במצרים, מהמאה ה-18 לפנה"ס. "סרביט אל-חאדם" בסיני, מהמאה ה-15 לפנה"ס. ובכתובת על פגיון שנמצא בלכיש, מאותה התקופה.

בהמשך, ציור האות הוחלף באיור, על מנת להקל על העוסקים במלאכת הכתיבה, והוא נראה כעגול המונח על קו ישר. מתוך כתובת "עזבת צרטה" המתוארכת למאה ה-12 לפנה"ס.

כמאה עד מאתיים שנים מאוחר יותר, משתנה שוב איור האות, והוא נראה כקו ישר שלחלקו העליון צמוד משולש, או כדגל משולש.

היוונים הקדומים העתיקו את האות באיור חדש - P"" כאות ה-17 באלפבית היווני, עם ערך מספרי של 100. האות קיבלה את השם "רֹו" (rho), או בקיצור שם האות "רוש" ללא ה-"ש".

האות בצורתה היוונית"Π" עברה גם לאלפבית הקרילי, ואילו באלפבית הלטיני נוצרה בעיה, עקב הדמיון בין צורת האות לצורתה של האות "פי", כתוצאה מכך האות "פי" קיבלה את האיור של האות היוונית "רו""P" , ואילו האות "אר" ממשיכתה של ה"רו" היווניתקיבלה איור חדש"R".

שפת ה"גא'אז" המדוברת באתיופיה, שומרת על השם הקדום של האות"re's".

בהמשך שם האות "רֹאשׁ", שונה ל-"רֵיש", כשמה כיום, על מנת להקל על הגייתה, השינוי התרחש, בכל מקרה, לאחר שהיוונים אימצו את הכתב הכנעני.

האות שִׁין

שמה הראשון של האות "שִׁין" היה ככל הנראה "שָׁדַיים", כפי שנראה בציור הקדום של האות, הדומה לחזה של אשה, בכתובת "ואדי אל-חול" במצרים, מן המאה ה-18 לפנה"ס. ובכתובת "סרביט אל-ח'דם" מסיני, מן המאה ה-15 לפנה"ס.

החל ממועד זה ולאורך של כ-400 שנה, הסופרים הקדומים חיפשו דרך על מנת להקל על איורה של האות. ובתהליך איטי הקווים המעוגלים של הציור, החלו להתיישר, כפי שנראה בכתובות הבאות – "הפך מלכיש" – "כתובת בשלשת" – "כתובת קובור אל ואלידה" – "כתובת עזבת צרטה" - "האוסטרקון מקיאפה".

החל מהמאה ה-10 לפנה"ס ציור האות מתייצב ומקבל את הצורה הבאה W , ומכאן ככל הנראה שונה גם שמה של האות ל-"שִׁינַּיים", הציור החדש נראה כמו זוג שיניים.

בשלב הבא קוצר שם האות ל-"שִׁין", המועד איננו ידוע.

היוונים אימצו את האות בשם "סיגמא", כאות ה-18 באלפבית היווני, ובערך מספרי של 200, האות נהגתה כ-"שִׁין" והיא שמרה פחות או יותר על האיור הכנעני, בהסבה של 90 מעלות ימינה Σ , ומן האות היוונית נגזרה הגיית האות S הלטינית, וממנה לשאר הכתבים האירופיים.

האות תָּו

האות העשרים ושתיים והאחרונה באלפבית הכנעני, נקראה בשם "תָּו", ובעברית של ימינו נקרא לה סימן, על-פי צורתה "+", כפי שהופיעה בכתובות עתיקות, החל מהמאה ה-18 לפנה"ס.

מהמאה ה-9 לפנה"ס בקרוב, חל שינוי בציור האות, ככל הנראה על מנת להקל על כתיבתה "X".

היוונים מעתיקים את האות בשמה הכנעני "תו" (Tau), כאות ה-19 באלפבית היווני., עם סימן הדומה במהותו למקור הכנעני "T". ומשם האות עוברת ללטינית בצורתה ובהגייתה, ובהמשך לשאר השפות שנגזרו ממנה.

[1] http://hebrew-academy.huji.ac.il/sifriyya/ReadingHall/Documents/[email protected]