שופטי בית המשפט העליון פגעו במאות נכי צה''ל       

נכה צה"ל שלא הוכר ככזה על-ידי משרד הביטחון, זכאי לערער על החלטה זו בפני בתי המשפט בערכאות השונות, על-פי סדרן. סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, יוצר מצב בו שופטי בית המשפט העליון מחוקקים חוקים, בדמות "הלכות משפטיות"  המחייבות את בתי המשפט של מטה.  והלכות אלו גוברות על חוק הנכים שעל פיו מתקיימים ההליכים.

פסקי הדין בענף המשפטי של נכי צה"ל, אינם נשקלים בראי האמת והצדק של חוקי מדינת ישראל, אלא בעזרת חוקי בית המשפט העליון, חוקים בדמות הלכות - דברים שנאמרו בעבר בפסקי דין על ידי שופטי בית המשפט העליון, ולא נשקלו ולא נבחנו מחדש, והלכות אלו הפכו לחם חוקם של שופטי ישראל בענף המשפטי של נכי צה"ל, או למעשה לכלי העיקרי בו הם עושים את מלאכתם, כלי המשמש לעריכת הסלקציות בנכי צה"ל, והלכות אלו כל עניינן מניעה מנכי צה"ל לקבל את המגיעה להם כדין כאמור בחוקי הנכים, וחוקים אלה של הרשות השופטת שחוקקו על ידי שופטי בית המשפט העליון, מגלים בחלקם אי הבנת הנקרא, ויוצרים חקיקה שיפוטית הדורסת את חוקי מדינת ישראל שנחקקו על ידי המחוקק.

ובמדינתנו נוצר מצב מוזר בו פועלות שתי רשויות מקבילות – הרשות המחוקקת והרשות השופטת והמחוקקת, כאשר בענף המשפטי  נכי צה"ל, ניתן לומר בוודאות, שמרבית הפסיקות בערכאות השונות מתקבלות על סמך חוקים שנחקקו על ידי הרשות השופטת, ואילו חוקי הרשות המחוקקת נותרו כמסגרת בלבד להליכים אלו, ולעיתים רק ככותרת להליך, וכל זה נובע מטעותו של המחוקק - סעיף  20 לחוק יסוד השפיטה שמאפשר זאת.

ואם לא די בכך, שופטי בית המשפט העליון הפכו את הענף המשפטי של נכי צה"ל ל"חיריה", תוך כדי הערמת תילי תילים של "שקי אשפה" למרגלותיהם של נכי צה"ל, על מנת להכשילם ושלא יוכלו לעוברם, ולקבל את המגיע להם כדין, ערמות שבמהותן פוגעות במראית פני הצדק, ולאורך השנים הם גם קיבלו שמות שהושרשו בפסקי הדין: הלכת אביאן,  הלכת קליג' ,  הלכת רוט ,  הלכת בוסאני ,  פרשת וינשטיין , פרשת קריספל, פרשת רדושינסקי, פרשת מאיר, פרשת הכט ועוד, ושמות כגון: אקהוז, פוטשניק, הלר ועוד, ומשפטים כגון: "עקב שירותו" (ראה נספח א' – דוגמא להלכה שגויה), "דיני הראיות", "מתקבל מאוד על הדעת", "כמה כבשים עושות עדר", "מומחים מוכרים בעולם", ועוד. וכל אחת ואחת מהלכות אלו, הפכו לחוקים קשוחים שעל פיהם פוסקים שופטי ישראל בענף המשפטי של נכי צה"ל.                                                                                            

ומה קלו רגלי שופט בישראל בינות ל"שקי האשפה", וכל שעליו לעשות לשם יצירת פסק דין כנגד נכה צה"ל – לקחת שק אחד של "הלכת אביאן" ושק אחד של "הלכת רוט" ואולי עוד שק של "קליג'", ולהניחם מנגד לנכה, ומובן מאליו שהלה לא יעבור את המשוכה ולא יזכה בהכרה.

וכאמור ההלכות הפכו לחם חוקם של שופטי ישראל, כפי שמשפטים אלה נאמרים כשגרה, בפסיקות של נכי צה"ל: "על פי ההלכה" והמהדרין אומרים "על פי ההלכה השולטת בכיפה" – "ההלכה פורטה וסוכמה" – "ואולם ההלכה הפסוקה קבעה" – "כאשר מדברת ההלכה" – "על פי ההלכה הנוהגת" – "עיקר ענייננו הוא בהלכה" וקיימים עוד משפטים כהנא וכהנא, שכל כולם נאמרים בדרך כלל כנגד הנכים, ולטובתו של קצין התגמולים, וכאשר תוצאה של פסק דין לא נראית לו, הוא מבקש דיון חדש בהלכה, כפי שאומר זאת השופט   מ' חשין בפרשת אביאן (דנ"א 5343/00) "...דברים אלה עומדים בסתירה להלכה שנתקבלה בשכבר הימים...הלכה זו, כך מוסיף קצין התגמולים, אין לקבל בשום פנים ואופן..." והנשיא דאז ברק שולף משרוולו את הקלף המנצח ונותן אותו לקצין התגמולים, בדמות דיון נוסף ויצירת "הלכה דרקונית" חדשה כנגד נכי צה"ל, והנשיא דאז ברק לא ראה לנגד עיניו את נכי צה"ל, כפרטים, שידם אינה משגת עורך-דין על מנת לשנות הלכות של בית המשפט העליון, וכל שראה רק את קצין התגמולים שכל פרקליטות המדינה עומדת תחת ידו. וכל זאת בא, לאחר שקודם לכן ההלכה כנגד נכי צה"ל הוחמרה, כפי שאומר השופט אור בפרשת מאיר (רע"א 8373/96) "...כיום כאשר ההלכה (המחמירה) דורשת...אין מקום להמשך מדיניותו הישנה (המקלה) והיא אכן שונתה..." ובל נשכח כי אין מדובר בהלכות סתם, אלא בחוקים המחייבים את בתי המשפט לפסוק לפיהם, ואפילו השופטת דאז ביניש, מוכיחה שההלכות שנקבעו כנגד נכי צה"ל, אינן תופסות בענפי משפט אחרים, והן מיועדות לקצין התגמולים ולא לנכי צה"ל, כפי שהיא אומרת בפרשת "קרישוב" (דנ"א 5707/04): "...ובנסיבות אלה, אמנע אף אני מהכרעה בשאלת התחולה של הלכות שנקבעו לענין קצין התגמולים..." ההלכות כלשונה לא נקבעו לעניין נכי צה"ל אלא לעניין קצין התגמולים. וחבל ששופטי בית המשפט העליון, הינם מאמצים את דבריו של השופט טירקל (רע"א 5803/95) "הלכה משפטית איננה אמת מוחלטת, איננה יפה לכל זמן, איננה מתוה דרך לכל התועים...".   ולהיכן נעלמו "חוקי הנכים" ככל הנראה טבעו בים ההלכות.            

חוק הנכים מהווה בפועל את "חוק הביטוח הלאומי" של חיילי צה"ל, ושופטי בית המשפט העליון לא הפנימו זאת, חוק זה הינו בגדר ה"אנטי תזה" של שופטי ישראל, החוק מכתיב את הוראותיו בקצרה ובמדויק, בניגוד לחוק הביטוח הלאומי, וכתוצאה מכך שופטי בית המשפט העליון אינם יודעים כיצד להתמודד איתו, ולכן, נוצרה על ידם חקיקה שיפוטית, שאמורה ליתן כביכול, את המענה לחסך שבחוק הנכים. חקיקה שיפוטית זו מבטלת את הוראות חוק הנכים, ובמקום ששופטי ישראל יתנו מענה לפלוגתא שבין נכי צה"ל לבין משרד הביטחון, הם הפכו את הקערה על פיה, והויכוח הניטש הוא בין הנכה לבין בית המשפט, באמצעות החוקים שהוא מחוקק, ובית המשפט הפך לעושה מלאכתו של קצין התגמולים.

שופטי בית המשפט העליון מביעים בפרהסיה את הלך רוחם ואת דעתם השלילית, לנוכח התגמולים בהם מזוכים נכי צה"ל, בפסק הדין "פרשת אביאן"  (דנ"א 5343/00) שנכתב על-ידי השופט מ' חשין ואושר על-ידי ששה שופטים נוספים: לוין, אור, שטרסברג-כהן, דורנר, טירקל וריבלין -  פסק-דין זה העוסק רובו ככולו  ב"חוק הנכים", ושמו של החוק מופיע בו, בתחילתו שלוש פעמים בלבד, ובהמשכו שונה שמו ל"חוק התגמולים" המופיע 14 פעמים, אזי מדוע שופט בוחר לקרוא ל"חוק הנכים" – "חוק התגמולים", והרי בארצנו כבר קיימים לפחות חמישה חוקים, הנושאים שם זה: "חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה-1970", "חוק התגמולים לחסידי אומות העולם-1995", "חוק התגמולים לאסירי ציון ובני משפחותיהם-1992", "חוק התגמולים לנפגעים בהצלת נפש-1965", ו"חוק התגמולים (ילד שנתייתם עקב מעשה אלימות במשפחה)-1995", ואילו "חוק הנכים" קיים רק אחד, ונושא התגמולים מהווה אמנם חלק ממנו, כפי שהוא מהווה חלק מ"חוק הביטוח הלאומי" ולא ראיתי שופט שיכנה את "חוק הביטוח הלאומי" בשם "חוק התגמולים", וכל זה נובע, ככל כנראה מצרות עינם של השופטים לתגמולים להם זכאים נכי צה"ל, ולא להכרה בנכות כתוצאה מהשירות הצבאי, כאשר הם אומרים במספר רב של פסקי-דין את הביטוי "המוציא מחברו",  משמע נכה צה"ל בה להוציא מן המדינה תגמולים, ואולי הם מגיעים לו בזכות.     

ועל מנת להשקיט את מצפונם, לפני שהם פוגעים בנכה צה"ל נוסף, נוהגים שופטי ישראל לחזור על המנטרות הבאות: "...על בית המשפט לנהוג ברוחב לב, שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד" (השופט זוסמן ע"א 55/69)  –  "...בדונו בחוקי הנכים על בית המשפט לגלות יחס של רוחב לב לתביעה, שאם לא כן תסוכל מטרת החיקוק הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון מיוחד למען המדינה" (השופט בך ע"א 192/85) – "לגלות יחס של רוחב לב לתביעה, שאם לא יעשה כן, תסוכל מטרת החיקוק, הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון מיוחד למען המדינה" (הנשיא שמגר ע"א 459/89). ואכן חוק הנכים חוקק בשנת 1959, וכזכור בעת ההיא, חיילי צה"ל זכו בהקלות מפליגות (כולל הנחה משמעותית בתשלומי הארנונה) וגם חוק הנכים בא להיטיב ולגמול למי ששירתו את המדינה, ונפגעו בעת שירותם. אך לאורך השנים הקלות אלו במרביתן נמוגו, ויחד איתם נמוגה גם ראיית שופטי בית המשפט העליון את כוונתו של המחוקק דאז, וכל שנשאר מצידם הן רק המנטרות  דלעיל.

והנורא מכל ששופטי בית המשפט העליון הוציאו את רופאי ישראל מכלל הפוסקים הרפואיים כנגזר מחוקי הנכים, היות והם לא השלימו עם כך שרופאים יקבעו את הקשר הסיבתי שבין הפגימה לבין השירות הצבאי, כהוראות חוקי הנכים. כפי שחוזר השופט מ' חשין ב-"פרשת אביאן" (דנ"א 5343/00) על דבריו של השופט ברנזון בפסק הדין הידוע כ"פרשת וינשטיין" (ע"א 137/64): "גם בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה שבאה עקב השירות לא מפי רופאים אנו חיים, השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולא דווקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות  והמחלה הם הקובעים..." -  ובמילים אלו מחקו שופטי העליון את חוקי הנכים, וסתמו את הגולל על ההליכים האמורים להתנהל על-פיהם:-

סעיף 28 לחוק הנכים – "קציני תגמולים וועדות ערעור יפעלו בדרך שתיראה להם כמועילה יותר לבירור השאלות העומדות לדיון, לרבות הסתמכות, בשאלה רפואית על חוות דעת של ועדה רפואית..."

סעיף 28א(א) לחוק הנכים – "ביקש קצין התגמולים מועדה רפואית חוות דעת בדבר הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של החייל המשוחרר או החייל בשירות קבע לבין החבלה, המחלה או החמרת המחלה שגרמו לפי טענתו לנכות...בצירוף חוות הדעת על הקשר הסיבתי"

סעיף 28א(ב) לחוק הנכים – "הכיר קצין התגמולים בנכותו של החייל המשוחרר או החייל בשירות קבע על סמך חוות דעתה של ועדה רפואית..."

סעיף 3(א) לתקנות הנכים (הליכים בפני קצין התגמולים) – "החליט קצין התגמולים שהתובע אינו זכאי לתגמול או להכרה כנכה כמבוקש, יצרף להודעה על החלטתו את חוות הדעת הרפואית ... שעליהם  היא מסתמכת"

והודעתו של קצין התגמולים לנכה– "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואית המצ"ב, הגעתי למסקנה כי אין קשר בין המחלה בה לקית ובין תנאי שירותך הצבאי"

לאור כל האמור לעיל, אין נפקא מינה, שחוות הדעת הרפואית, הינה הגורם הבלעדי שאין בלתה, שעל פיה יקבע הקשר הסיבתי שבין השירות לבין הפגימה – אבל לא, לא על דעת שופטי בית המשפט העליון. כל הפלוגתא בין הנכה לבין קצין התגמולים בשאלה רפואית נסובה סביב חוות הדעת של הרופא או הועדה הרפואית מצידו, ותו לא! וכל האדנים הנוספים שהונחו על-ידי בית המשפט, נועדו להגן על קצין התגמולים, ומנגד – להצר את צעדיו של הנכה, וללא כל בסיס הנגזר מן החוק. וכל תפקידו של הנכה אליבא דחוקי הנכים, הוא – לערער על חוות הדעת הרפואית מצידו של קצין התגמולים, וברגע שעשה זאת בוודאות שמעל  50%, כאמור בדין האזרחי,  כף מאזני הצדק נוטה לצידו של הנכה.

כתוצאה מכך ששופטי ישראל "לא מפי הרופאים חיים", החלו שופטי ישראל הדנים בחוקי הנכים לעסוק ברפואה ובפסיכולוגיה, ולא הלאה את הקוראים באמירות חסרות שחר ושגויות של שופטים המציגות כביכול ידע ברפואה ובלי דעת גם בפסיכולוגיה – וככל הידוע, אבל לא על דעת שופטי ישראל, מחלות חביוניות (קונסטיטוציונליות) שעניינן ב"דחק" (STRESS), ו"דחק" כידוע תחילתו בפסיכולוגיה ותוצאותיו ברפואה.

קלף מנצח נוסף אותו העניקו שופטי ישראל למשרד הביטחון, בא בדמותם של הרופאים. בכל ענפי המשפט, רופא חייב להיות מומחה ומנוסה בנושא הפגימה של הדיון המשפטי-- להוציא, את הענף המשפטי של נכי צה"ל, הרופא מטעמו של קצין התגמולים צריך להיות מומחה רפואי כלשהו ותו לא, ולא נראה שזה מעניין את השופטים האם הוא מומחה ומנוסה בתחום הפגימה. ונראה לי שהאתיקה הרפואית איננה מעניינם של חלק מרופאי קצין התגמולים, כפי שמצוין בכללים האתיים של ההסתדרות הרפואית בישראל (כללים אתיים להתנהגותו של הרופא המומחה בבית המשפט)  סעיף ב.2. "המומחה הרפואי יהיה בעל המומחיות הרלוונטית על פי נסיבות המקרה בו הוא מעיד". וחוסר האתיות של רופאים אלה דבק ככל הנראה גם בשופטי ישראל.                                                                                                            ומה אומרים השופטים בפסקי דין שונים שעניינם  אינו נוגע בנכי צה"ל :-

"מומחיותו של המומחה המעיד בפני בית המשפט צריכה להיות בתחום בו הוא מעיד. אין די בכך שאדם הוא 'מומחה' ואפילו מוכר בתחומים קרובים. עליו להיות מומחה בתחום בו הוא אמור להאיר את עיני בית המשפט...גם במשפט העברי, קביעת המומחיות היא גמישה ותלויה בתחום בו עוסקים. אך בכל זאת ניתן לומר באופן כללי מן המקורות שלעיל ועוד, שקיימים שני קריטריונים בסיסיים להגדרת מומחיות: ידע תיאורטי מקצועי ונסיון מעשי (המונח בו השתמשו פוסקים לפרש את המילה מומחה היא 'מנוסה' ) – ( מחוזי חיפה א 732/01 )

"הכלל הוא שצד המבקש להוכיח נכות בשטח רפואי מסוים או להוכיח ממצאים רפואיים בתחום רפואי ספציפי, ראוי הוא שיגיש חוות דעת של רופא מומחה באותו שטח רפואי... לכן במקום שבו ניתנת חוות דעת על ידי מומחה רפואי שלא בתחום מומחיותו, הרי שגם אם דרישת התקנות מתמלאת, חוות הדעת תמצא לקויה..." – (מחוזי חיפה בש"א 13424/05 )

אלה הם רק חלק ממופעים דומים המצוינים בפסקי דין, המדגישים את המסמר האחרון אותו הניחו שופטי ישראל בארון הקבורה של נכי צה"ל. ולא ברור לי כיצד לכנות את אמירות השופטים במשפטי הנכים – "המומחה מטעם המשיב" – מומחה למה???  וכפי שאמר השופט שפירא "מומחה שאמור להאיר את עיני בית המשפט" , היות ובחלק ממשפטי הנכים אין מומחה שכזה מצידו של קצין התגמולים, משמע, בית המשפט נמצא בחשיכה, וככל הנראה הוא מעדיף להימצא בחשיכה, כי כך קל יותר להתמודד עם הפגיעה בנכי צה"ל.

                                             נספח א'

                           הלכת ( חוק ) "עקב שירותו"

 הלכת (חוק) "עקב שירותו" , הינה המצאה של שופטי בית המשפט העליון, היוצאת חוצץ כנגד נכי צה"ל, ומציגה אי הבנת הנקרא של חוקי הנכים מצידם של שופטי בית המשפט העליון ואין כל זיקה בינה לבין השפה העברית ככוונת המחוקק (בבית המחוקקים), ובמילים אחרות, ניתן לומר "אין חיה כזאת".                  

בפסק הדין "פרשת אביאן" (דנ"א 5343/00), העוסק באופן נרחב בביטוי "עקב שירותו", כותב השופט מ' חשין:

"ושוב אנו נדרשים לפרש את הביטוי 'עקב שירותו' שבסעיף 1 לחוק הנכים...דברים אלה לא אני אמרתים, אמרם מ"מ הנשיא השופט ש"ז חשין ביום 30 מאי שנת   1957... ארבעים וחמש שנים עברו מאז נאמרו הדברים, והצופן לפיענוח החידה לא נמצא לנו... ואולם החידה היא אותה חידה וממשיכים אנו לסוב את ה 'עקב שירותו' כבימים עברו... מאז...נדרש בית המשפט העליון עשרות פעמים לפירושו של הביטוי 'עקב שירותו' שבסעיף 1 לחוק התגמולים...דנו ושקלנו וביררנו והעמקנו, אך נוסחת-הקסם לא נמצאה לנו, חוששני כי גם זו הפעם לא יימצא לנו הצופן לפיתרון"

סעיף 1 לחוק הנכים- 1959 מגדיר את המושג נכות כדלקמן:

"נכות"- איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שיכלית, או פחיתתו של כושר זה,  שבאו לחייל משוחרר או חייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: (1) מחלה; (2) החמרת מחלה; (3) חבלה;  

לפנינו בשפה העברית משפט מורכב הכולל: תוצאה אחת, שלוש סיבות ושני תנאים. התוצאה ברורה – "נכות", שנגרמה מאחת משלושת הסיבות הבאות: מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ובאשר לתנאים, התנאי הראשון "בתקופת שירותו" מגדיר זמן, ואילו התנאי השני "עקב שירותו" מגדיר מקום, את מקום שירותו של החייל בהתאם להוראות ופקודות הצבא, והמחוקק גם הקביל את "עקב שירותו" ל-"מילוי תפקידו" (ראה בהמשך).

 המילה "עקב" משמשת בדרך כלל בשפה העברית, כמילת סיבה בהקשר שלילי, ואכן שופטי בית המשפט העליון הלכו בדרך השלילה והפכו את  ה"תנאי"  ל"סיבה", ולא סתם סיבה, אלה הסיבה העיקרית שבגנותה חייב הנכה להוכיח אירוע כלשהו שהתרחש כביכול "עקב שירותו" וגרם לפגימה, וזאת ללא כל קשר עם כוונת המחוקק.  וכאמור שופטי בית המשפט העליון לקחו מילת "תנאי" והפכו אותה למילת "סיבה", תוך הוצאת המילה מהקשרה, המילה "עקב" לבדה הינה מילת סיבה, צמד המילים "עקב שירותו" הופך להיות מילות תוצאה, כדוגמת "עקב זאת" או "עקב כך" ומכאן "עקב שירותו" משמעו "כתוצאה משירותו" , כאשר השירות בא כמכלול שלם, וניתן לומר מנגד שאלמלא השירות חייל זה לא היה חולה.

בישראל קיימים גם חוקים והוראות המציינים רק את "עקב שירותם" לפרטים או לגוף כלשהו, המאחדים גם את זמן שירותם וגם את מקום שירותם, שקיימת בהם הקבלה ברורה בין "עקב שירותו" לבין "כתוצאה משירותו" :-

"...רשאי עורך-דין לעקב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח...וכן רשאי הוא לעקב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח ...                           (סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין – 1961)

"אוכל המוגש ע"י מוסדות צבאיים או אזרחיים לחיילים הנמצאים מחוץ למחנה עקב שירותם הצבאי, יהיה כשר ויעמוד תחת פיקוח הרבנות הצבאית"                                                                 (פקודת מטכ"ל 34.01.03 תקנון הכשרות במטבחים צבאיים)

"אדם שפרש ממוסד מוכר ועבר לשירות המדינה...ואחרי שעבר חלה הפסקה בשירותו במדינה עקב שירות צבאי..."                     [סעיף 84(ב) לחוק שירות המדינה-1970]   

"המסיים את שירותו חייב לפני תום שירותו: להעביר את האחריות לכל הנכסים הנמצאים בפיקוחו עקב שירותו בשירות בתי הסוהר למי שהוסמך לקבלם"                                                                (פקודה 02.32.00   סיום עבודה בשב"ס)

להלן סעיף בחוק אחר, הנותן פירוש לביטוי "עקב שירותו":

"סעיף זה אינו חל על מי שקיבל פיצויים עקב סיום שירותו וכן על מי שזכויותיו לגמלאות עקב שירותו נשמרו..."        [סעיף 17א (ב) חוק שירות המדינה (גמלאות) – 1970]

צמד המילים "עקב שירותו"  בא להדגיש את השלמות שבשירות, וכי לשירות יש התחלה ויש סוף, וביניהם עובר "עקב שירותו", ואילו "עקב סיום שירותו" מציג נקודת זמן בשירות, אותה הנקודה החסרה בחוק הנכים, שבאם הייתה נאמרת כ-"עקב אירוע בשירותו" או "עקב משהו בשירותו" אזי, אז צדקו שופטי העליון, אבל לא כן הוא. ולהלן ביטויים נוספים מתוך חוקים שונים המצביעים על נקודת הזמן ומציינים עקב מה:- לאחר סיום שירותו עקב הפיטורים – הפסקת השירות עקב מעשה מרמה – מענק המשתלם עקב שחרור משירות קבע – וכו'

וקיימים בחוקים גם ביטויים שבהם נקודת הזמן כבר איננה נקודה, והיא משתרעת על-פני ימים, חודשים ושנים:- עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה – שירות ביטחון נדחה עקב לימודיהם – הנמצא במדינת חוץ עקב עבודתו.

והביטוי ההולם ביותר את "עקב שירותו" שבחוק הנכים, נמצא בסעיף 15 לחוק השיפוט הצבאי-1955:

"בית דין צבאי מוסמך לדון אדם שחוק זה חל עליו...ושעבר, בין במדינה ובין מחוצה לה. במסגרת הצבא או עקב השתייכותו לצבא. עבירה כל שהיא..."

ומה היה ברור יותר מכל ש"עקב שירותו" בחוק הנכים היה מופיע כ-"עקב השתייכותו לצבא".

כפי שאנו נוכחים, מחוקים אלה "עקב שירותו" מגדיר את השירות בשלמותו כמופע אחד שלם, היות והמילה "עקב" בשפה העברית, מקורה בספר הספרים התנ"ך, אציין את דברי דוד המלך בספר תהלים, המשתמש במילה "עקב" –

"הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב"     (תהלים קי"ט, לג)

"נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב"  (תהלים קי"ט, קיב)

ורש"י מפרש זאת: "ואצרנה עקב" – אשמרה בכל מעגלותיה ועקבי נתיבותיה.

                       "לעולם עקב" – על מעגלותם ועל נתיבותם.               

ובאם רש"י בהקבלה לאמור לעיל, היה מפרש את המושג "עקב שירותו" הוא היה אומר בסבירות גבוהה – בכל מעגלותיו ועקבי נתיבותיו של שירותו.

בספר התנ"ך במהדורה האנגלית, המילה "עקב" מופיעה כ-  AT EVERY STEP  , אי לכך "עקב שירותו" על-פי הנוסח האנגלי של התנ"ך היה מופיע כ- AT EVERY STEP OF HIS SERVES  (על כל צעד ושעל של שירותו), ויש המפרשים את המילה "עקב" שבספר תהלים, בלשון עקביות ושלמות [מתוך דף קשר מספר 508 (פרשת עקב) של ישיבת הר ציון, אלון שבות ].

 ובאשר לענייננו "עקב שירותו" פירושו – "השלמות של השירות" קרי המצאות החייל במקומות המוגדרים במסגרת השירות, והמאושרים בפקודות הצבא.

גם חוקי הנכים גופם, באים ומסבירים לנו את המושג "עקב שירותו", סעיף 1א. לחוק הנכים, בא ומרחיב לגבי מקומות נוספים שיוכרו כ-"עקב שירותו", הכוללים את הדרכים מביתו של החייל למחנה וחזרה ומהמחנה לחופשה וחזרה, וכמובן שאין בדרכים אלו הפסקות או סטיות. סעיף זה מקביל לסעיפים 80,81 בחוק הביטוח הלאומי, הבאים גם הם להגדיר מקומות שיוכרו כ"תאונת עבודה", אם כי בהרחבה בהשוואה לחוק הנכים, ושעיסוקם בנסיעות או הליכות, והפסקות או סטיות.                                                                           להשלמת התמונה בא חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם-1988, חוק זה עוסק בחיילי חובה בלבד, ומהווה תוספת לחוק הנכים, ובא להגדיר מקומות נוספים שיוכרו לצורך ההכרה בנכות, אם כי מקומות אלה חריגים ועל-כן יוגדרו במסגרת "שלא עקב שירותו", וכל האמור לעיל כפוף לתנאים המפורטים בחוק, מעבר לכך שחוק זה יוצר הקבלה בין "עקב שירותו" לבין "מילוי תפקידו". חוק זה גם מציג לראווה את אשר שופטי בית המשפט העליון לא הבינו, והוא השוני בין "עקב שירותו" לבין "שלא עקב שרותו", ולהלן ההסבר להבנת השוני – חייל שהיה בדרכו למחנה ובדרך הוא עצר בקניון לקניות, נפל ונפגע שם, פגיעה זו לא תוכר, היות והיא בגדר סטייה מהדרך והיא מוגדרת  "שלא עקב שירותו". מאידך גיסא – אותו החייל קיבל הוראה ממפקדו, לעצור בדרכו ולקנות משהו עבור יחידתו. הפגיעה בקניון תחשב כ"עקב שירותו" היות והוא נפגע בעת מילוי תפקידו.

והסיפור היפה מכל להגדרת המושג "עקב שירותו" מופיע בסעיף 10א. (א) לחוק הנכים:

"נפגע אדם בפגיעת איבה והוא הוכר, לפני הפגיעה או לאחריה, כנכה הזכאי לתגמולים לפי חוק זה, יראו את הפגימות מפגיעת האיבה כאילו הן תוצאה של חבלה שאירעה בתקופת השירות ועקב השירות..."

סעיף מקביל - 17 ב. נמצא גם בחוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה-1970:

"...ופגיעת האיבה תיחשב כאילו היתה חבלה שאירעה בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו"

הסעיפים שלפנינו מציגים שני מצבים: בראשון – נכה צה"ל מוכר שנפגע בפעולת איבה, אחוזי הנכות מפגיעה זו יוספו לאחוזי הנכות הקיימים לו משכבר, ואילו המצב השני גורס – שאזרח,  סתם אזרח מן השורה, שנפגע בפיגוע חבלני ושיוכר בעתיד כנכה צה"ל, פגיעת האיבה תיחשב בדיעבד כאילו הייתה "עקב שירותו הצבאי". והנה לפנינו אזרח, האזרח "X" לשם הסיפור, ש-"עקב שירותו האזרחי" במחי פיגוע חבלני הפך ל-"עקב שירותו הצבאי",

ולאזרח "X" יתרונות רבים על-פני נכי צה"ל שלא הוכרו, הוא אינו צריך לעבור את המחסום של "הלכת אביאן", כי הוא מהווה למעשה חלק ממנה, והוא הרי אזרח, כפי שכותבת שופטת נכבדה בשלושה פסקי דין, מתוך שלושים (30) לפחות, בסגנון דומה על נכי צה"ל:

"נעדר הוא את אותה ייחודיות ומיוחדות של השירות הצבאי ככזה"  (ו"ע 287/04)

"לא מצאנו את אותה ייחודיות ומיוחדות הנשקפת מבעד לעדשת החוויה הצבאית"          (ע"נ 74/06)

"באנו לכלל מסקנה כי אין בתנאי השירות משום ייחודיות ומיוחדות של השירות הצבאי"   (ו"ע 253/02)

ואכן האזרח "X" נעדר את אותה ייחודיות ומיוחדות של השירות הצבאי, כי הוא הרי אזרח, ורק לאחר פיגוע חבלני והכרה בנכותו הוא מקבל עליו כאזרח את הייחודיות והמיוחדות של השירות הצבאי, מה שמאות נכי צה"ל לא קיבלו. והאזרח "X" איננו צריך להיות רועה צאן כנכי צה"ל, ולדעת כמה כבשים עושות עדר (הלכה נוספת). והאזרח "X" איננו זקוק לאירוע ספציפי, כפי שאומרת השופטת בהרבה פסקי דין:

"...אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא..."     ( ראה  ו"ע 282/04, ע"נ 75/05, ו"ע 172/05, ע"נ 198/05 ועוד) 

והרי הוא אזרח, ובמלואו של תנאי אחד, הוא מוכר כנפגע "עקב שירותו הצבאי" – ומאות נכי צה"ל – לא!!!

אני תקווה שלמקרא דברים אלה, שופטי בית המשפט העליון ישובו לקרקע מוצקה ויפסיקו לשייט בעקבות חבריהם, בחיפושים אחרי "גיזת הזהב" שתיתן מרפא לתחלואי חידת "עקב שירותו", והפתרון כאמור לעיל, נמצא כמטחווי עין, במסך המחשב או במדף הספרים. ואולי אין צורך בפתרון כי הרי אין חידה וכל כולה יציר לשוני.

                                                         סכום

הגיע הזמן שבתי המשפט ישובו לשפיות הראויה להם בעניינם של נכי צה"ל, שוועדות הערר תתפקדנה כלשונו וככתבו של החוק ושבית המשפט העליון יסנן מקרבו את כל ההלכות הלא ראויות, הלכות שפגעו בזכויותיו של הנכה ובניגוד לאמור בסעיף 8 לחוק כבוד האדם וחירותו: הן פגעו בכבודו של הנכה (סעיף 2 לחוק) והן פגעו בקנינו (סעיף 3 לחוק), והן אינן הולמות את ערכיה של מדינת ישראל, והן נועדו לתכלית שאינה ראויה, והן עלו במידה רבה מעל הנדרש. והייתי מוסיף כמה הערות בונות בעניינן:

"עיקרון החוקיות נועד במידה לא פחותה גם לשמירה הקפידה על זכויות היסוד של הפרט"  (פרופ' שניאור זלמן פלר בספרו יסודות בדיני עונשין)

אמירה בלטינית:    "NON DARE JUSICIS EST JUS DICERE"   (שופט צריך לבצע את החוק לא לחוקק אותו)

ומה ברור יותר מדברי שופט: "אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו בלבד נתכנו עלילות החקיקה"  (ע"פ 53/54)

והייתי מסיים כאן, בכלל הגדול שלפיו "אמת ויציב, אמת עדיף" ומבקש משופטי בתי המשפט לדורותיהם, שעסקו בענף המשפטי של נכי צה"ל, לקום על רגליהם ולבקש סליחה ממאות ואולי אלפי נכי צה"ל בהם הם פגעו.