הטיפול בנושא האובייקטיביות הוא חדש אך הנושא עצמו מלווה את העיתונות מראשיתה. העיתונות לא מביעה עמדה על החדשות אלא רק מעבירה את החדשות. למעשה, פחות או יותר באותה תקופה (1830) התחילו להשתמש במושג חדשות ואיש אחד למעשה עשה את כל העיתון. השיטה של העיתונות בארה"ב- העניין היה פעולה של איש אחד. מי שהיו מעבירים חדשות היו סוחרים ולא עיתונאים ממש. העיתונים בשכר התחילו בראשית המאה ה-19. מאוחר יותר נכנסו לעניין מפלגות שראו בזה כלי נוח להפיץ את דעותיהם או אנשים בעלי כסף. היו עיתונים שיצא לאור בערי נמל. באירופה היה פחות העניין הכלכלי אך היה את העניין המפלגתי. כשהתחילה העיתונות- הרעיון של אובייקטיביות באה בשלב יותר מאוחר וזה בא בתהליך של פרופסיונליזציה של המקצוע (כמו עו"ד). וגם פונקציה של התפתחות כלכלית שערערה את נושא האובייקטיביות. העניין הכלכלי והמקצועי כאחד- מתחילה להתפתח אבחנה בין שני סוגים של עיתונים: עיתונות איכותית ועיתונות הפני. כשהיתה התפתחות של עיתונות הפני שהפכה לימים העיתונות הצהובה- הובלט המימד הסיפרותי של הסיפור- הדימיון הפך להיות מרכיב לשוב בסיפור טוב. ולעומת זאת- העיתונות היותר רצינית כמו הניו יורק טיימס- הפך לכיוון הזהיר המדוייק והשכול עם דגש על העובדות. כלומר יש אבחנה בין שני ז'אנרים של עיתונים: אמוציונאלי וגישה מאופקת וקרה עם דגש על עובדות. ע"פ מייקל שייצון- התפתחות של תפיסת המודל האובייקטיבי עם התפתחות עיתונות הפני- הם יכלו לעמוד מול המו"לים והעורכים שלהם. הגישה של העיתונות הצהובה בשפה הטיפול בנושא האובייקטיביות הוא חדש אך הנושא עצמו מלווה את העיתונות מראשיתה. העיתונות לא מביעה עמדה על החדשות אלא רק מעבירה את החדשות. למעשה, פחות או יותר באותה תקופה (1830) התחילו להשתמש במושג חדשות ואיש אחד למעשה עשה את כל העיתון. השיטה של העיתונות בארה"ב- העניין היה פעולה של איש אחד. מי שהיו מעבירים חדשות היו סוחרים ולא עיתונאים ממש. העיתונים בשכר התחילו בראשית המאה ה-19. מאוחר יותר נכנסו לעניין מפלגות שראו בזה כלי נוח להפיץ את דעותיהם או אנשים בעלי כסף. היו עיתונים שיצא לאור בערי נמל. באירופה היה פחות העניין הכלכלי אך היה את העניין המפלגתי. כשהתחילה העיתונות- הרעיון של אובייקטיביות באה בשלב יותר מאוחר וזה בא בתהליך של פרופסיונליזציה של המקצוע (כמו עו"ד). וגם פונקציה של התפתחות כלכלית שערערה את נושא האובייקטיביות. העניין הכלכלי והמקצועי כאחד- מתחילה להתפתח אבחנה בין שני סוגים של עיתונים: עיתונות איכותית ועיתונות הפני. כשהיתה התפתחות של עיתונות הפני שהפכה לימים העיתונות הצהובה- הובלט המימד הסיפרותי של הסיפור- הדימיון הפך להיות מרכיב לשוב בסיפור טוב. ולעומת זאת- העיתונות היותר רצינית כמו הניו יורק טיימס- הפך לכיוון הזהיר המדוייק והשכול עם דגש על העובדות. כלומר יש אבחנה בין שני ז'אנרים של עיתונים: אמוציונאלי וגישה מאופקת וקרה עם דגש על עובדות. ע"פ מייקל שייצון- התפתחות של תפיסת המודל האובייקטיבי עם התפתחות עיתונות הפני- הם יכלו לעמוד מול המו"לים והעורכים שלהם. הגישה של העיתונות הצהובה בשפה

אנגלית עזרה להם לעמוד מול המו"לים שהם נמנעו מלהביע עמדה. הרעיון של העיתונות האובייקטיבית כמושג הגיע לשיא אחרי מלחמת העולם השנייה. זה קשור עם התפתחות יותר כללית גם בתחום המדע. הגישה הפוט ביזית- שטוענת גם לגבי המדע שהוא צריך להיות אובייקטיבי נטול ערכים במיוחד עוסקים בנושאים שקרובים לתחום החברה. לא מכניסים שיבוש ערכי.
בתקשורת- התפיסה של אובייקטיביות היתה מאוד חזקה ולקראת סוף שנות ה-60, המודל האובייקטיבי מתערער מאוד (מלחמת וייטנאם). זה משתנה בגלל ההכרה של העיתונאים שהם שיקרו את עצמם כמו הרבה גברים שמשקרים שאין להם בעיות זיקפה. מקורות המידע של העיתונאים היה משרד ההגנה, הנשיא, הפנטגון. אך האם מקורות אלו דוברים אמת? האם הם בעלי אינטרסים?. זה קרה באמצע מלחמת וייטנאם. עיתונאים שהיו במלחמה סיפרו סיפורים אחרים מהדיווחים מהפנטגון. זה היה אירוע מכונן ששינה תפיסות.
פעם ראשונה שהתקשורת דיברה על זה שארה"ב מפסידה במלחמה. התפיסה היתה שהיה פער בין הכתבים בשטח לבין הכתבים שהיו קרובים למשרדים הממשלתיים שהיו האליטות- כך עניין האובייקטיביות צץ עם ביקורת על דיווחים שמגיעים מהאליטות.
מהחצי השני של שנות ה-60- חל מעבר מתפיסה של עיתונות אובייקטיבית לעיתונות ביקורתית, לימים זה מגיע גם לאירופה ולישראל רק במלחמת יום הכיפורים.
יום כיפור הוא שלב דרמטי כי בנושא הביטחון לא היתה גישה ביקורתית והיתה תחושה שהעיתונאים מעלו בתפקידם. (אמצע שנות ה-70). לעיתונות ביקורתית. בישראל, מלחמת יום כיפור הביאה את העיתונות הביקורתית. מאז שנות ה-60 כל העולם המערבי, פסקה העיתונות מלהישען על הגורמים הרשמיים כמעבירי מידע אובייקטיבי.
התפיסה של עיתונות אובייקטיבית שנשענת על מקורות שכביכול נותנים מידע אמין התפוררה.
העיקרון בתפיסה זו היא 3 מרכיבים:
1. החדשות יכולות להיות אובייקטיביות, מאוזנות ולשקף את המציאות כפי שהיא. אפשר לתאר אותם בשפה שלנו. ע"י הימנעות מהטיות, אפשר להעביר למאזין כפי שהם היו.
2. מקצוע העיתונות כמו כל פרופסיה הוא בעל אוטונומיה- אסור ששר הבריאות יגיד את מי הואר ינתח ראשון. אחד המאפיינים של מקצועות חופשיים זה שהם פועלים למען החברה והם צריכים להיות מנותקים משיקולים כלכליים, פוליטיים וכו'. למשל- עו"ד עובר בחינה של לשכת עורכי הדין ולא הממשלה. העיתונות מתקדמת לפרופסיה כמו עו"ד אך עדיין לא מגיעה לשם. האוטונומיה המוסדית היא קריטית. כשנבחן עיתונות במקום אחר בעולם- ע"פ מדינת העצמאות נדע לגבי הפרופסיה שלה. העיתונות משרתת את הקהילה כפי שהמנהיג שלה קובע. העיתונות כפופה לסמכות הרוחנית העליונה. הבידוד הוא לא רק בידוד מוסדי של המושג הפרופסיונאלי אלא גם בידוד חברתי.
3. לפרופסיונאליות שורת עקרונות של חוקי אתיקה מקצועיים. חלק מכללי האתיקה נועדו ליצור מצב בו העיתון והעיתונאי יהיו עצמאיים ואובייקטיביים. למשל, זכות התשובה. כשאתה כותב טענה כלפי מישהו, חובה לתת את התשובה של הנתקף. כמו כן, צריך לפחות 2 מקורות על מנת להעביר כתבה אובייקטיבית. ככל שמוודאים את העובדות ביותר מקורות, הסיכוי למידע מוטעה הוא קטן יותר.

דרך נוספת להגיע לאובייקטיביות עיתונאית היא סגנון כתיבה- אמור ליצור את הקורא מצב נפשי בו הוא לא יהיה מוטה לכיוון כלשהו. כעיתונאי אני לא כותב בגוף ראשון. תמיד כותבים בגוף שלישי. להרבות בציטוטים ישירים. העדר בייליין (השם של הכתב).
כל אלו זה מכלול של נושאים שאמורים לשרת את העיתונאי כדי להגשים את האידיאל שלו, של האובייקטיביות.
האם הצליחו להשיג אובייקטיביות?
כל השנים יש וויכוח לגבי זה. תוקפים את העיתונות שהיא לא אובייקטיבית. יש דימיון רב בהתפתחות של החשיבה הפילוסופית המערבית לגבי הסוגיות בעיצוב המציאות. יש חדשות ואירועים וניתן לשקף את המציאות ע"י מילים שהם יכולות לשקף ע"י המציאות באופן אובייקטיבי. במישור הפילוסופית, פוקו מדבר על 3 גישות:
? קלאסית- אכן יש מציאות והמילים יכולות לתאר מציאות זו. ניתן לזהות את המציאות ע"י החושים וע"י ההיגיון והתבונה. שני אסכולות אלו שייכות לאסכולה הקלאסית שניתן לייצג את האסכולה באמצעות ייצוגים סמליים. הייצוגים הללו משקפים את המציאות. הייצוג הסמלי זהה למה שקרה שם. תפיסה זו של הגישה הקלאסית היתה נכונה לגבי כל התחומים של הדעת. למשל בהיסטוריה- תיאור מדויק של כל מה שקרה מה גם שקורה בתחום הנהלת חשבונות. ההיסטוריון הטוב הוא זה שיודע לתאר מה קרה. כל שזה יותר דומה למציאות זה נחשב ליותר טוב (בכל התחומים). גישה זו פינתה את מקומה לגישה המודרנית מחשבים ניידים
? מודרנית- מערערת על שני הנחות היסוד: אין דבר כזה מציאות. ושנית היא מערערת על ההנחה של יכולת הטקסט לייצג את המציאות. כלומר, במקום המציאות קיים הסובייקט המכונן (לפי קאנט). כעץ נופל בתוך יער ולא ראיתי זאת- זה מעולם לא קרה. המציאות לא קיימת מחוצה לנו- האדם יוצר את המציאות בתפיסותיו. הטקסט יכול לבטא את המציאות- זה לא נכון, הוא מתאר רק חלק מהמציאות. עושים היסטוריה ע"י כך שכותבים את ההיסטוריה- בוחר מס' אירועים ומתארים אותם. שום דבר לא נכון לגמרי- ההיסטוריון יוצר את ההיסטוריה כי הוא בוחר על מה לכתוב. התפיסה מבטלת את הנחות היסוד של היום יום. הטקסט יוצר את המציאות.
? פוסט מודרני- מקבלת את זה שאין מציאות אך שגם המילים והייצוגים לא יכולים לכונן מציאות שכזו. המילים לא עושות את מה שנדמה לנו שהם עושות. המילים משקרות כביכול. המילים במהותן משקרות ולא מעבירות את מה שהן רוצות להעביר. הייצוגים לעולם לא מספרים לנו את הסיפור המלא על המציאות. המסמן לא מצליח לבטא את המסומן. לא ניתן לעשות זאת. לשפה יש יכולת להביא משהו שונה ממש היא אומרת. אין משמעות למה התכוון המשורר. קשה להבין למה המשורר התכוון, יש לו הרבה פרשנויות, רב קוליות, עיצוב אתרים. כלומר- אין מציאות ואין ייצוגים של בעלי אוטונומיה שמתוכן ניתן להבין את המציאות. מה שכן נשאר זה השיח (הקונטקסט, המשמעויות הנסתרות). אם אני מבין את הקונטקסט החברתי של הטקסט- אני מבין את הטקסט. לפי עולם התפיסות במרחב אני מפרש את הטקסט. מילת המפתח של אסכולה זו היא השיח. התפיסה של מהי אובייקטיביות קשורה לפילוסופיה.