יש תופעה מעניינת בעיקר מאז תחילת העשור (בערך מה-11 בספטמבר), שהעיתונות אומרת שמכיוון שיש כל כך הרבה אופציות, מה הטעם לעשות מאמץ להיות ניטרלי? התפיסה אומרת שעיתונאי צריך לפעול למען החברה על פי הצורה שהוא חושב שהיא נכונה ולכן הוא צריך ליטול חלק במאבקים הציבוריים במקום להיות ניטרלי. את הבעיה של ההשפעה על דעת הקהל אפשר לפתור על ידי פלורליזם וגם ע"י יחסי ציבור. הטלוויזיה הפכה לשדר משדרי תעמולה. זה השתלב עם תפיסות שהיו כל הזמן בשוליים עד כה. העיתונות גילתה גם שהציבור נהנה מהחד צדדיות. אם יש הרבה מאוד תחנות שכל אחת תציג את הדעה שלה, האנשים ישמעו מה שהם רוצים לשמוע. לגבי ישראל, הדיון מתקיים כל השנים, מאז 67, ו-73' האם העיתונות היא שמאלנית או לא, כשהטענה הרווחת היא שהעיתונות שמאלנית. הויכוח הגיע לשיא במלחמת לבנון הראשונה, בה ביקרה העיתונות את מדיניותה של הממשלה במלחמה. זה נכון שכותבי המאמרים בעיתונות הם יותר שמאלנים מאשר ימניים אבל מכאן לטענה שהעיתונות הישראלית היא מאפיה שמאלנית זה לא נכון. בישראל, כמו בארה"ב, התפיסה המקצועית ולא הפוליטית היא זו שמשפיעה על העיתונאים. חשוב להוסיף שיש תמיכה לימין בקרב שכבות של השכלה נמוכה ולהיפך להם קשה יותר למצוא עבודה הייטק. כמו כן, יש קשר בין עמדות פוליטיות לבין סוג מסוים של מקצועות. גישה של הבנה של האחר היא כמעט תוצאה בלתי צפויה של ניסיון עיתונאי רב שנים ולכן יותר טבעי שעיתונאי יוכל לשמוע את הצד השני. האידיאולוגים הנוקשים דוגלים באמת אחת (אמת שעוזר מאוד ללכת ל בית ספר לשפות ). יש תזה מעניינת של תפיסת "האדם השלישי": העיתון מוטה נגד הדעות שהם מחזיקים בו. כל אחד טוען שהעיתון מוטה בדעה ההפוכה. זו תפיסה סובייקטיבית שמראה את האובייקטיביות בצורה מיותרת.
עיצוב אתרים