רגע מאושר בחיי  !

חזרתי עתה עם תחושות אושר וסיפוק ענקיים.

כבר כמה ימים יש לי כאב בוושט כשאני אוכל.

קבעתי תור לרופאה, וכהרגלי הקדמתי להגיע והמתנתי.

אני שונא לעמוד בתורים, ועוד יותר - כשאיזה חצוף עוקף אותי.

הזמן שנקבע לי עובר חולף לו, ואני ממשיך לחכות ב(חוסר) סבלנות לכניסתי המיוחלת לרופאה.

פתאום הוא מגיע.

דמות ציבורית נכבדה באזור מגורי.

מלא חשיבות – שואל אותי מי בפנים ומודיע לי כי הוא הבא בתור?

אני שואל אותו מדוע הוא הבא בתור? והוא מסביר לי כי זמן התור שלו מקדים את שלי בשלושת רבעי שעה.

הוא מרגיז אותי בהתנהגותו האדנותית, ואני מהרהר בליבי האם היה אומר זאת – גם אם היה מאחר בשלוש שעות.

באיפוק עצבני אני משיב לו – כי לא היה בשעה שנקבעה והגיע אף אחרי הזמן בו אני אמור להיכנס, ועל כן נכון כי ימתין לו בסבלנות ויכנס אחרי.

והוא – מלא ציבוריות עתירת בטחון, מסביר לי בנינוחות מופלגת (מה שמזניק לי את הסעיף עד לקצה הרקה)  מדוע איני מבין איך זה עובד ומי אמור להיכנס תחילה.

לצידו ניצבת ממתינה נוספת שמיד בהמשך לדבריו - בוחרת בליהוק של מעודדת נלהבת , ומסבירה לי בדבקות - מדוע אני טועה ועליו להיכנס לפני.

ואני – אני יושב לי בנאחס, חש מטוגן על אש גבוהה משתי החזיתות, ותוכי בוער ורותח (ולי - זה קשה שבעתיים, כי אצלנו בעדה חינכו לא להחצין רגשות).

ההוא (מהציבוריות) מבוגר ממני, הרייטינג בזירת ההתרחשות לטובתו והוא זוכה לפסיקה מיטיבה של המעודדת המכריעה.

אני שונא להיות בכאלו מצבים ופתאום בא לי רעיון.

אני מציע כי מכיוון שהוא כל כך בטוח בצדקתו – נשאל את הרופאה ברגע שהדלת תפתח.

לשמחתי, הוד ציבוריותו הנינוח מסכים בחיוך יודע כל.

הדלת נפתחת, ולזכות  ממלכותיותו יאמר - שלא ניסה להידחף פנימה.

אני מציג את הסוגיה ומיידית הרופאה פוסקת כי מי שהמתין בתור יכנס, והשני יתכבד להמתין בסבלנות בחוץ.

כשהדלת נסגרת, ואני – המאושר בפנים.  היא מפטירה  "הוא חושב את עצמו למשהו. תמיד הוא מרשה לעצמו לאחר".

הרופאה בודקת אותי ביסודיות יתרה כ 30 דקות ולבסוף מזכה אותי במרשם ובהנחיות פעולה.

ביציאה אני פונה אליו ומאחל לו "יום טוב" – והוא, הזכור לנו כמלא בזחיחות מופלגת – מבטו מתעמק כעת בחקירת המרווחים שבין מרצפות המרפאה במקום מושבו - מה שמקטין מאוד את סיכוייו ליהנות מאיחולי וכמובן – להצליח להשיב עליהם.

אני הכי גאה בעצמי בעולם.

כבר קבלתי את דין התנועה.

הייתי יחיד מול רבים (חלקם בתפקידי עידוד מובהקים).  לא ידעתי (ועדיין איני יודע) להיות מלא חשיבות ונינוחות כמותו – אבל העזתי להעז (אחרי שהתעשתי, לקחתי אוויר, הקשבתי לרגשותיי, בדקתי מה אני חש, ובליבי אמרתי כי למרות שהסיכויים נגדי – אני הולך על זה).

ההתרחשות מילאה אותי בגאווה ענקית.

הרגשתי קצת כמו דוד מול גוליית (ונדמה לי שהרופאה חשה בכך ובהחלט התגייסה לסייע).

מלא גאווה וקורת רוח - מיהרתי לספר בהתרגשות ולהשוויץ לסובבים אותי.

ועתה גם מספר ומשוויץ בפניכם.

ואולי אתם צודקים ואני קטנוני.

אבל אני בוחר להיות קטנוני גאה – הנותן כבוד לרגשותיו ולתחושותיו.

זה גורם לי תחושת ניצחון יקרת ערך.

כידוע לכם אני עוסק בפריצת דרך ומסייע לאנשים לממש משאלות, ולהפוך את מה שנראה להם בלתי אפשרי – לאפשרי עבורם.

נראה כי בחרתי בכך כיוון שעולם התוכן הזה רוחש וגועש בתוכי בהתמדה.

כפי שכתבתי בעבר, בכל יום אני עסוק בגילוי מחודש של האפשרי, הרצוי והמתאים לי:

http://www.bennymargaliot.com/writings.asp?p=44

שיהיו לנו ימים של  בריאות, מימוש משאלות ושמחה רבה  מאוד,

בני