ישנו טיעון שחוזר על עצמו בשיחות על הקיטוב בישראל. תמיד מישהו יעלה אותו בצורה אוטומטית בלי לחשוב האם הוא בכלל נכון. כששומעים על התארגנויות של חילונים נגד גרעין תורני בשכונה או לחילופין דתי שלא מוכן להשכיר דירה לחילוני, הטיעון תמיד עולה. אני מדבר על האמירה שתמיד ניתן להסתדר יחד.
לכולנו ברור שלא עם כל אחד ניתן להסתדר. טבעי שככל שהמכנה המשותף קטן יותר יהיה פחות סיכוי להתחברות. אין ספק בכך שקשר כלשהו יתפתח רק אם שני הצדדים יחפצו בכך. אז מדוע אנו מתעקשים להעלות את הטיעון המטופש הזה דווקא כאשר ברור לנו שההתנגשויות המעוררות את הדיון קורות בין אנשים שלא חפצים כלל להסתדר יחד?
האם שכונות חרדיות אי פעם יפתחו ויקבלו בברכה תושבים לא דתיים? האם אתאיסטים מושבעים מתישהו ישמחו שגרעינים תורניים יתנחלו אצלם בחצר האחורית? כנראה שהתשובה לשאלות אלו ודומותיהן היא שלילית. מסתבר שלא תמיד אפשר להסתדר יחד.
ובכל זאת, הטיעון צף ועולה כל פעם מחדש. למה? אני מאמין שיש אצלנו משהו ייחודי שעובר כחוט השני דרך כל הנושאים הכי נפיצים על סדר היום הציבורי, קיים איזה רגש שגורם לנו לריב בחרי אף מחד ולהאמין באחדות אפשרית מאידך. אכפת לנו אחד מהשני. אנחנו רוצים טוב עבור זולתינו ומנסים תמיד לשכנע אותו שאם רק יעשה כרצוננו הכל יסתדר. אך אנו טועים לחשוב שמה שטוב לנו טוב גם לאחר וכשהאחר דורש את זכותו להיות שונה מתפרץ הויכוח במלוא עוזו. ויכוח שמראה כמה אכפת לנו. זאת הסיבה למה בעיני תמיד אפשר באמת להסתדר. את הרצון הבסיסי כבר יש לנו, חסרה רק הסובלנות.
חג עצמאות שמח
________________________________________________________________
מתוך הבלוג של אלחנן הורנמן מהאתר צו פיוס .