צווחן הוא לא, זאת כבר ידעתי, לכן כאשר צווחותיו מלאו את האוויר השקט של שבת בבוקר, נזעקתי מייד. הנכד החזיק את ברכו, ברור שקיבל שם מכה. "אני צריך רופא"- כך הזאטוט. "סבא ארם רופא", העדתי על עצמי. מגובה באשראי גדול בנושא, שנים רבות של עבודה קלינית, מנהל מחלקה לניתוחי לב, חברות במספר אגודות מדעיות רפואיות נחשבות, ולא מעט פרסומים בירחונים מובילים בשטח, חשבתי שהוא יתרשם, במיוחד שברכו נראתה ללא פגע. "לא כזה רופא", כך הצווחן הקטן,"אני רוצה את אבא". כאן הוא פגע מייד בבטן הרכה שלי. דבר ראשון, אביו אינו רופא. דבר שני מייד עלו לי זיכרונות מהתקופה בה גידלתי את ילדי. כאשר מישהו מהם היה מזעיקני עקב פגיעות "נוראיות", שאירעו לו, הייתי שולח מבט ממרחק שישה מטרים ואומר לו באדישות:"זה שום דבר". מה כבר אפשר לצפות מהשיקול הקליני של מנתח לב. אשתי דאז הייתה גוערת בי- הוא ילד, תראה חיבה והשתתפות, אבל כבר אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני טוב.

החלטתי לא לפשל הפעם:" אז מה אבאעושה?", כך אני." הוא משפשף את האזור הכואב" ,כך הוא. אני מושיט את ידי ומלטף את הברך. "לא כך", כך הוא,"יותר חזק, יותר מהר". אני ממש משפשף את ברכו בתנועה מהירה שניות ספורות. התרופה עובדת כמו מטה קסם. נהרה על פניו, הוא מסתובב ורץ להמשיך לשחק עם הכלב.

אפשר בהחלט ללמד כלב זקן טריקים חדשים, חשבתי. לו רק הייתי יותר אמפאטי בעבר, הייתי עובר כמה מכשולים ומעמיד פחות אויבים.

"אנו מבקשים שאתה בעצמך תנתח את אימנו"- כך הם, בנה ובנותיה."היא עברה כבר ניתוח להחלפת מסתם לפניכעשרים שנה, וכעת זקוקה להחלפה חוזרת שלו+ החלפת עוד מסתם+ מעקפים לעורקים הכליליים". עיינתי בתיקה הרפואי בנוכחותם. ראיתי שהניתוח מרכב וקשה.הסברתי להם שהיות והניתוח מרכב וקשה, ממילא אני הוא זה שיבצעו. התעקשו שאני אבטיח (מה שאיני רשאי בבית חולים ציבורי), הציעו לשלם אך סירבתי, וחזרתי ואמרתי שממילא אני אנתח.

הניתוח היהמרכב וקשה, אך ניתוחים כאלה הם לחם חוקי. הגברת שהתה אחריו יום או יומיים בטיפול נמרץ, עוד יומיים שלושה במחלקה, ושוחררה. בטיפול הנמרץ אני רואה אותה פעמיים ביום, לפחות, אך בד"כ היא לא ערה לזאת. במחלקה פחות. ביומיים שלושה במחלקה, בהם היא מסתובבת ערנית היא כבר לא זקוקה להשגחה רפואית צמודה,זה החלק ה"מלונאי" של האשפוז אחרי הניתוח. זהו החלק בו מבחינה רפואית אין כבר כמעט צורך בהתערבותי, אך זהו החלק החשוב ביותר לחולה, כי בשלב זה הוא ערני, קשוב, וסופג את עיקר הרשמים. היות ולגברת היה מהלך חלק מאוד, הרי היא הסתובבה שמחה וטובת לב במחלקה. דרכנו בשלב זה הצטלבו פעם או פעמיים. התרשמתי שמצבה מצויין, חייכתי אליה בנימוס עייף והמשכתי בעיסוקי. עלבונה היה עמוק. אמנם: "בדיעבד הניתוח השני היה כיף לעומת הראשון", אולם:"הוא לא התייחס אלי, לא הסתכל עלי, לא דיבר אתי. לא חייך אלי ולא לא חייך. פשוט כאילו אני לא קיימת...השמוק הזה...חריאת" (הציטוטים מדוייקים).

אשתי אמרה לי: "תראה איזה אטום אתה, סדרי קדימויות מעוותים: את הניתוח המרכב והקשה עשית מצויין, גם לדברי החולה עצמה. אך תראה איזו הכרת תודה יש לה!כאשר עברה על פניך במסדרון המחלקהצריך היית להסתכל לה בעיניים , ולומר:" את בת 65? חמישים וחמש לא הייתי נותן לך"- והיית זוכה למעריצה מוטרפת. הכרת התודה אינה לעצם ההצלחה הרפואית, אלא לסך הכול התקשורת עם הרופאבעיניושל החולה".

עם הנכד לפחות עליתי על דרך מנצחת: מאז כבר הספקתי ללטף/ לחכך בעוצמה את ראשו, ברכו השנייה, ברכו הראשונה(עוד הפעם), מרפקו, כן ירבו. אפילו הכלב שלי כבר התחיל לקשקש בזנבו לעומתי. אישה שלי לעומת זאת מבקשת שלפחות ככול הנוגע לה, אפריד בין ליטופים ושפשופים נמרצים.

למאמרים נוספים מאת ארם סמולינסקי :

1. סרטון מיוטיוב על ניתוחי לב בילדים ע"י ארם סמולינסקי

2 מאמר - על כבוד ואהבה

3. אתר הבית הרשמי של פרופ' סמולינסקי