"כך הלך לו כשהוא מחטט באפו, חופר וחופר ולמעשה חופר בנשמתו" ( *). לא יותר פשוט: סמרקץ'? אלא שיש בזה סקלה (מידרג): החל מהילד הבוהה באוויר, מעט ריר ניגר מזווית פיו, ואצבעו מחטטת באפו, חופרת וחופרת, פשוט סמרק, לא נשמה, ומידי פעם אף נודדת לפיו, וכלה בכבוד הרב עובדיה יוסף שרואה בחיטוט באף בשבת חילול שבת. במשך השבוע כנראה אין איסור. ובאמצע כול השאר, מעמך ישראל ועד גאוניו, מצביעיו, רופאיו. חוץ ממני. אני פרופסור אני, פרופסור ארם סמולינסקי, מנתח לב, מעולם ולעולם לא אחטט באפי, אני הרי מחשיב עצמי איש מכובד, רופא ומנתח. חוץ מהפעמים שכן. לפעמים גם אני נתקף געגועים. שלא לדבר על איך שזה נראה. לא אסתטי. היה לי בבית הספר לרפואה מדריך לפתולוגיה. הוא סיפר שבאסכולה הפתולוגית בגרמניה היה מקובל לתאר כול מיני ממצאים על ידי דוגמאות מחיי היום יום. כגון: "אם תפתח מורסה תמצא הפרשה דמוית מיונז" (יעני- מוגלה). "על ההפרשה צפות טיפות שומן", כמו על מרק עוף. " הציסטה היה חומר דמוי רוטב לסלט". "כאשר תחתוך את הגרורה בכבד תהיה תחושת חיתוך כמו בחיתוך סטייק", בסופו של דבר כבר לא היה יכול לאכול, כול מאכל הזכיר לו איזה גועל נפש. אז אולי נגיד:" מעדן הרגל הקרושה שאתה מת עליו נראה כמו סמרק"? הרבה אנשים יסכימו עם זה.

אבל לי סמרק מזכיר לי צרות אחרות. דבק ביולוגי בשדה הניתוח. כאשר התחילו להחליף עורקים גדולים בגוף בצינורות סינתטיים, ( גרפטים), השתמשו בטכניקה לייצור הצינורות בדומה לצינורות של מכבי האש, כך שהצינור הוא למעשה סוג של בד, מדקרון או טפלון , וגמיש . הרווחים שבאריג מאפשרים לתאי הגוף לצמוח לתוכם, וכך יהווה בהמשך כלי דם חדש, מכוסה ברקמת הגוף. אלא שבשלב הניתוח עצמו הדם הזורם דרך צינור הבד היה בחלקו ניגר החוצה דרך הרווחים שבאריג. כאשר זה קרה, זה עז רצינית, ויכולה להיווצר בעיה. אין מה לתפור, צריך לשים משהו שיאטום את החרירים באריג. ולעיתים לא הבד דימם, אלא חורי המחט בו. אז מה תעשה, תסגור חור מחט אחד עם חוט ועוד שני חורי מחט? זה כמו לנסות לייבש ספוג רטוב: תסחוט את האם אם אימא שלו, והוא עדיין רטוב. אקדים מאוחר ואומר שכיום האריג של הצינורות המשמשים לכירורגיה של כלי הדם מספג בחלבון, כמו אימפרגנציה, והם אינם מדממים. החלבון נספג תוך כמה שבועות בהדרגה, ותאי הגוף תופסים את מקומו. אלא שבדרך היו הרבה שלבים. אחד החשובים שבהם היה שימוש בדבק ביולוגי. החזק בין הדבקים היה מבוסס על הטכניקה הבסיסית של עיבוד עור של חיה לשימוש מסחרי. כדי לעשות את העור עמיד יותר, הוא טופל בחומרים המשמרים אותו, מקבוצת הפורמלין. היה לנו מוצר שהכיל שפופרת עם חלבון נוזלי, ג'לטין, ועליו הינו מתיזים פורמאלדהיד. היתה נוצרת ריאקציה ביניהם, והג'לטין קיבל תוך שניות מרקם וצבע כמו סמרק. האזורים שנמרחו לא דיממו. רקמות חלשות התקשו והתחזקו. אזורי החיבור- ההשקה, בקצות הצינורות לרקמת הגוף, שהינם נקודת תורפה אם הרקמה חלשה, או סתם קוו תפר לא מדוייק, התחזקו והתקשו, "אייזן ביטון". שדה הניתוח התייבש, והמנתח הלך לביתו שמח וטוב לב. ההנחה הייתה שבהמשך כול ה"סמרק" הזה ייספג, שכן הוא חומר ביולוגי, מנגנוני הגוף יודעים למוסס חומר ביולוגי, ותאי הגוף יתפסו את מקומו. הייתה התלהבות היסטרית מזה. בהרבה מקרים אולי אף ניצלו חיי חולים כאשר השתלטו על הדימומים. אלא שלאחר מספר שנים באה ההתפכחות: בחלוף הזמן, הסתבר שהטיפול בפורמאלהיד מאוד יעיל, והחלבון נהייה לגמרי אינרטי- לא מגיב לכלום. מנגנוני הגוף הרגילים לא יכולים למוסס אותו, ואף שיני הזמן לא יכלו לו. בנוסף, התהליך הרגיל של צמיחת תאי הגוף לתוך אריג הצינור לא מתרחש שם, כי תאי הגוף לא יכולים לדחוק את ה"סמרק" ממקומו. וכך, במקום שאזורי ההשקות ילכו ויתחזקו במשך השנים על ידי רקמת הצלקת, התחלנו לראות התנתקויות מאוחרות של הצינורות האלה ממקומם, וצורך בניתוחים חוזרים, מורכבים מאוד. בניתוחים החוזרים שאריות הדבק נשארו במקומם, ונראו כמו בוץ שחור. באזורי ההשקות של הצינורות האריג נשאר ללא כול צמיחת רקמה לתוכו. בכנסים בינלאומיים התחילו התייעצויות , והגרסא הראשונה של הדבק הביולוגי יצאה בכלל משימוש. מאז התעשייה מספקת דבקים ביולוגים שונים לפרקים, כאשר כול דור אמור להיות חף מתחלואי קודמו. היום יש כבר דבקים כחולים ירוקים ושקופים, וככול שצצים עוד סיבוכים, מופיעים בשוק דבקים חדשים, האולטימטיביים כמובן ( לעת עתה). אני אישית(פרופסור סמולינסקי) מדיר את הדבקים האלה משדה הניתוח שלי. רק אמש החלפתי לחולה "שלי"(החולה הוא כמובן של עצמו) את כול מוצא הלב: המסתם האאורטלי, האאורטה העולה, קשת האאורטה והעורקים היוצאים ממנה לראש ולידיים, ס"ה שבע השקות (חיבורים) והמון צינורות (שתלים, גרפטים) סינתטיים, לכול המרכיבים האלה יש נטייה לדמם, אך כיום לא היה עובר בראשי להכניס דבק לחדר, לא כחול לא ירוק ולא צהוב.

אז במה התחלנו? בסמרקץ'?

היה משמש אותנו פעם כביטוי של זלזול: "אתה חושב שאתה גבר גבר? אתה סתם סמרקץ'', משול לילד המחטט באפו. אולם אף נשיאנו, שמעון פרס, אמר פעם (**) שאם הייתה טלוויזיה בזמנו של דוד בן גוריון, והמצלמה הייתה קולטת אותו פעם אחת מחטט באפו בכנסת, בן גוריון לא היה נותר בן גוריון.

*ציטוט מסיפור קצר של רות פלגי.

** ציטוט מתוך מאמר של גדעון לוי ב"הארץ"(גדעון לוי היה בזמנו דוברו של שמעון פרס).

למידע נוסף אודות פרופ' סמולינסקי :

1. עמוד הפייסבוק של פרופ' סמולינסקי

2. אודות פרופ' סמולינסקי בפורטל doctors.co.il