כל אחד מאיתנו, כשהוא החליט בפעם הראשונה לטוס לחופשה או לרגל עבודה למקום אחרת התרגש ביותר, כי לטיסות יש את היכולת הזו: למרות שכבר שנים המחירים שלהם נגישים לרוב האנשים, עדיין בטיסה יש משהו קסום. אתה נכנס למין מקום גדול, עם חלונות סגורים שאי אפשר לפתוח, מתיישב, וצופה בסרטי אימה על מה עלייך לעשות במצב חירום.
טיסות ארוכות יותר כוללות גם הרבה ארוחות בפלסטיקים קטנים, לפעמים גם סמיכות ובהרבה מהמטוסים בימינו כבר יש גם מסך טלוויזיה אישי לכל אדם. עם כל הפטנטים הקנים האלה, ועם העובדה כי הכלי הכבד הזה מצליח להרים את עצמו ולזוז באוויר, איך לא תתרגש? אפילו הציניים שבינינו לרוב חושבים לעצמם כי מי שהמציא את המטוס היה גאון.
האוכל שמגישים לנו בטיסה
במרוצת השנים ועם התפתחות תחום האוכל בחיינו, גם בטיסות החלו להגיש אוכל משובח יותר. בתחילה, כשמחירי טיסות לחוץ לארץ רק החלו להיות נגישים יותר לקהל הרחב, האוכל המוגש היה בדרך כלל "קשה לאכילה" לפי הגדרת הציבור. הכנתו הייתה מסובכת כיוון שהיה על האחראים להכין אוכל בכמויות גדולות ובנוסף לכך שמירתו והגשתו היו, ועדין, מסובכים מאוד יחסית לאוכל שמגישים לנו במסעדה. היום, מדי פעם, חברות התעופה מוציאות את אחריות האוכל למכרז, כלומר אדם חיצוני, או חברה, שכלל אין להם קשר לטיסות הופכים להיות ספקי האוכל של חברה מסוימת. צעד זה מבחינתם של הנוסעים לרוב הוא צעד מבורך, כיוון שלעיתים קורה שבית שרשת בית הקפה האהובה עלינו מתחילה להכין גם את האוכל למטוס.
מה מוכרים לנו?
חברות התעופה מנצלות עוד עניין מעניין מעבר למכירת טיסות, והוא העובדה כי אנחנו "תקועים" במטוס במשך כל זמן הטיסה. אנחנו לא יכולים לקום וללכת, לא יכולים לצאת משם ולא יכולים להתעלם לחלוטין ממה שקורה לנו שם, פשוט כי אין דרך מילוט. כל זה גורם לכך שלמעשה אנחנו, הנוסעים, נמצאים בידיהם של הדיילים והדיילות והם יכולים לעשות בנו כרצונם, והתוצאה השיווקית של עובדה זו, היא לרוב ניצול שהותנו במטוס למכירה. כמעט בכל טיסה, אם היא קצרה או ארוכה, מגיע השלב של עגלת הדיוטי-פרי אשר בעזרתה מציעים לנו עוד ועוד אופציות להוציא כספים, אשר יכנסו כמובן לכיסה של חברת התעופה. ישנן, בנוסף, חברות תעופה המוכרות גם כרטיסי גירוד, מפות לעיר היעד אליה יגיע המטוס, מבצעים על סיגריות אלקטרוניות ואין ספור אופציות לנוסע העייף.