בימינו ברור לכולם שאסור להזרים שפכים אל הים, אל הנחלים או אל הקרקע לפני שעברו טיהור. לכן מערך הביוב הקיים בכל רשות מקומית מוביל את השפכים אל המתקנים לטיפול בשפכים. שם המים המזוהמים עוברים טיהור במספר שלבים, כאשר התוצאה הסופית היא מי קולחין – מים מטוהרים שיכולים לשמש להשקיית גידולים חקלאיים.
מתקנים לטיפול בשפכים הנאספים בצנרת ההובלה העירונית פרוסים בכל רחבי הארץ. חלק מהם – למשל, המתקנים המצויים בכרמיאל, נתניה וברשויות אחרות, מופעלות על ידי חברת מקורות. בנוסף, קיימים מתקנים דומים קטנים יותר אשר יכולים לשרת מפעל, תחנת דלק ואפילו בית פרטי. קנה המידה של המתקנים משתנה, אך עקרון פעולתם אחיד.
מרבית המתקנים המודרניים פועלים על פי שיטת הבוצה המשופעלת. שיטה זו נקראית לפעמים גם שיטה מכאנית – ביולוגית. עקרון הפעולה של מתקנים לטיפול בשפכים המבוססים על הטכנולוגיה הזו הוא בעידוד ההתרבות של חיידקים הניזונים מהחומרים המזהמים המצויים בשפכים על ידי החדרת חמצן אל תוך המים. הזרמת החמצן החיוני לקיום החיידקים נעשית באמצעות מכונות ערבול, סחרור, איוורור וכדומה. מסת החיידקים הנשארת במים לאחר שכל המזהמים נאכלים נקראית בוצה; בוצה זו מופרדת מהמים ומפונה אל הים, שם היא משמשת מזון לדגים.
מי הקולחים, המתקבלים במתקנים לטיפול בשפכים, הם מים נקיים שניתן להשתמש בהם בחקלאות. התקנים לתכולת מזהמים במי קולחין הם מחמירים למדי, וברוב המתקנים לטיפול בשפכים ניתן לקבל מים להשקיית כל סוגי הגידולים. במתקנים הביתיים הזעירים מי הקולחין משמשים להשקיית הגינה וחוסכים את הצורך בשימוש במים שאינם ממוחזרים.
שיטת הבוצה המשופעלת החליפה את בריכות החמצון, בהן אצות הנמצאות על פני המים אכלו את המזהמים. השיטה המודרנית חסכונית יותר בשטח הקרקע הנדרש, ולא יוצרת מפגעי ריח או יתושים כמו באגני חמצון. בריכות חמצון עדיין קיימות בחלק מהישובים, אך המתקנים החדשים שנבנים מבוססים על השיטה המכאנית – ביולוגית.
לסיכום, מתקנים לטיפול בשפכים נועדו לטהר את המים המזוהמים ולהשיב אותם לשימוש חוזר בחקלאות. בצורה כזאת נמנע זיהום סביבתי ומושג חסכון משמעותי במים. פיתוחים טכנולוגיים מתקדמים נועדו לשיפור תפקוד המתקנים והעלאת יעילותם.