תעודת בגרות משמשת מזה עשרות שנים בישראל כאסמכתא לסיום לימודי התיכון באופן מלא, וכקריטריון קבלה ללימודים אקדמיים בנוסף לציוני הבחינה הפסיכומטרית. בחינות הבגרות עברו שינויים רבים עם השנים בניסיון להתאימן לחברה ולצרכיה, ועוד היד נטויה.
תחילן של בחינות הבגרות
את הבגרויות בארץ יצר עוד לפני קום המדינה ד"ר יוסף לוריא שכיהן בתפקיד מנהל מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית, ואשר אימץ את המודל שהיה נהוג במדינות מרכז אירופה. מודל זה התבסס על שני מסלולי בגרות: ההומאנית שכללה בגרות בספרות, היסטוריה, תנ"ך, לשון, אנגלית ומתמטיקה, ובגרות ריאלית שכללה בגרות במתמטיקה מורחבת, אנגלית, פיזיקה, תנ"ך, היסטוריה ולשון. בכול מגמה היה צורך להיבחן בשישה מקצועות חובה ובמקצוע בחירה אחד.
השינויים בבחינות הבגרות
לאחר קום המדינה נוספה לבגרות הקיימת גם בגרות באזרחות, וכמו כן גדלו מספר המקצועות בהם ניתן היה להיבחן. בסוף שנות השבעים התפרסם דו"ח התוכנית הלאומית לחינוך המכונה דו"ח ועדת דוברת אשר קבע את אופייה של הבגרות, מטרתה ויעדיה. בין היתר קבע דו"ח דוברת כי תעודת הבגרות מהווה את מטרתה וייעדה העיקריים של מערכת החינוך העל יסודית.
בחינות הבגרות כיום
כיום בחינות הבגרות מהוות חלק משמעותי מתוכנית הלימודים התיכונית, והחל מכיתה י' מרבית מאמצי הלימוד מוקדשים להכנת תלמידים לקראת בגרויות. על מנת להיות זכאי כיום לתעודת בגרות יש צורך להיבחן בהצלחה בשבעה מקצועות חובה, במקצוע נוסף המוגדר כתרבות עולם, ולפחות בבגרות אחת מוגברת המהווים בסך הכול עשרים ואחת יחידות לימוד. יחידת הלימוד המורחבת הינה על פי בחירת התלמיד ויכולה להיות אחד ממקצועות החובה או הבחירה. כמו כן, כיום ניתן לבחור בין לימודים לבגרות אינטרנית אשר בה ממוצע בגרויות מחושב ביחד עם ציוני המגן, או בבחינות בגרות אקסטרניות שאינן נתמכות בבחינות המגן הפנימיות של בתי הספר.