העמותות בישראל תלויות במידה רבה בתרומות בכדי שיוכלו להבטיח את המשך פעילותן. מספרן של הקרנות הפילנתרופיות בארץ ביחס לגודל האוכלוסייה נמוך כאשר משווים אותו למספרן באירופה או בארצות הברית: באירופה קיימות בין 17 ל-19 קרנות פילנתרופיות לכל 100,000 איש, ובארה"ב 22 קרנות, בעוד שבישראל ישנן רק שמונה קרנות. לכן, עמותות אשר מבצעות תהליכי גיוס כספים פועלות תחת תחרות רבה, שכן עמותות רבות, מלכ"רים וגופים חברתיים אחרים מתחרים על מענקים ממספר מצומצם של קרנות בארץ. בכדי להגדיל את סיכוייהן לקבל תרומות, הן מפנות מאמציהן גם לקרנות פילנתרופיות בחו"ל.
באופן טבעי, מספר הקרנות הנמוך מביא לכך שגם תרומתן לעידוד הפלורליזם בארץ נמוכה ביחס למצב באירופה ובארה"ב, מכיוון שברגע שישנן קרנות רבות יותר, ההון שלהן מופנה לעמותות שונות אשר פועלות לקידום אוכלוסיות שונות ואג'נדות מגוונות יותר.
הבדל נוסף בין הקרנות בארץ לאלו בחו"ל הוא העובדה שרק בישראל הן מעבירות כספים גם למגזר הציבורי, כלומר ארגונים ממשלתיים, רשויות מקומיות ומוסדות לאומיים. קרנות בארץ ממנות למעשה מוסדות כמו בתי חולים ציבוריים ובתי ספר, ובכך חולקות עם המדינה את האחריות למימון שירותים ציבוריים שונים. סיטואציה זו כאמור ייחודית לישראל, ולמרות שגם בחו"ל קרנות נוטות לתת מענקים גם למגזר העסקי, בישראל אחוז מענקים אלו גבוה במיוחד - כ-78% מן ההון עובר לחברות ועסקים. כתוצאה מחלוקה זו של ההון, עמותות רבות מתקשות לנהל תהליכי פיתוח משאבים מוצלחים על ידי פנייה לקרנות בישראל.
שוני נוסף בין הקרנות בארץ ובחו"ל הוא העובדה שבישראל קרנות פילנתרופיות מעדיפות לחלק מענקים למספר ארגונים, על פני תמיכה משמעותית יותר בארגון אחד והתמקדות בפיתוח וניהול מיזמים חברתיים. כתוצאה מכך, עמותה אינה יכולה להסתמך על קרן אחת בארץ אשר 'תאמץ' אותה, וכל עמותה נאלצת לחפש תמיכה ממקורות נוספים. למעשה, בכל שנה מחל תהליך חדש של גיוס תרומות לעמותות בכדי שהן יצליחו לשרוד, כל שכן להתפתח ולגדול.
בעייתיות נוספת נוצרת כתוצאה מהתנהלות קרנות פילנתרופיות בארץ בדמות תמיכה בארגונים אשר פועלים במרכז הארץ ובכך מניעת התפתחות הפריפריות. אחוז קטן מסכומי תמיכות לעמותות מועברים על ידי קרנות פילנתרופיות בארץ לעמותות אשר פועלות בפריפריה ובדרום הארץ ומקדות את האוכלוסיות החלשות.