מדוע אנו משתמשים בעיטורים-קישוטים לבניינים שאנו בונים ? האין זה מספיק לראות בניין עם מאסה ופרופורציה ? ערום ונקי ללא קישוט ? ובכל זאת לראות בהדר זה פשטות ואצילות ?

אם אענה על שאלה זו בגילוי לב מוחלט, וכך גם אומר ללומדי מכינה לעיצוב, יהיה עלי לאמר שנפיק תועלת אסתטית מכך שנימנע לחלוטין מן השימוש בעיטור למספר שנים, למען נמקד מחשבה נוקבת בהקמת בניינים בנויים היטב ונאים בערומם. אם כך, עלינו להימנע בעל כורחנו מדברים לא רצויים רבים, ובמקום זה, ללמוד כמה יעיל לחשוב באופן טבעי, נמרץ ושלם. אחרי שנעשה צעד זה נוכל לבחון מתוך בטחון עד כמה יעשיר השימוש בעיטורים-ובקישוטים את יופיים של המבנים שלנו, איזה זוהר חדש הוא יעניק להם.

אם התבססנו כהלכה בצורות הפשוטות והטהורות, הבה נהפוך אותן, הבה נימנע באופן אינסטינקטיבי מוונדליזם, לא נחפוץ לבצע דבר מה שעלול לעשות צורות אלו לטהורות פחות או לאצילות פחות. עם זאת עלינו ללמוד שבעבור הנפש העיטורים- והקישוטים אינו הכרח אלא מותרות.

הואיל והראינו את המגבלות וגם את הערך הרב של מאסות חסרות עיטור יש בנו רגש רומנטי ואנו כמהים לבטא אותו. אנו חשים באופן אינטואיטיבי שהצורות החזקות, האתלטיות והפשוטות שלנו, יישאו בקלות טבעית את הכסות שנחלום עליה, ושהבניינים שלנו, שילבשו מתוך כך דימוי פיוטי, מוסתרים למחצה בערפולים מגוונים, יהיו חינניים פי כמה, כמו מלודיה מצלצלת העטופה בקולות הרמוניים.

על פי הרגשה ותחושה שלי האמן האמיתי יחכים באופן ניכר בדרך זו. ובהיותו בשיא כוחו יכיר באידיאל זה. אני מאמין שעיטור אדריכלי שמבטאים ברוח זו הוא רצוי בהחלט, בהיותו יפה ומעורר השראה, עיטור שמבטאים בכל רוח אחרת הוא חסר במובן עמוק ביותר.

כוונתי לאמר, שבניין שהוא יצירת אמנות לאמיתה (הבניינים שאינם כאלה אינם מעינייני) הוא בטבעו, במהותו ובגופו הבעת רגש. אם כך הדבר, ואני חש בעמקי נפשי שאכן כך הוא, לבניין חייבים להיות חיים במובן הכמעט המילולי שלהם. מתוך עקרון זה של חיות יוצא, שמבנה מעוטר חייב להיות מאופיין על ידי תכונה זו, דהיינו, שאותו מניע רגשי יזרום כולו בהרמוניה בתוך צורות ההבעה המגוונות שלו, ובהן, ככל שקומפוזיציית - המאסות מעמיקה יותר כך העיטור הקישוטי אינטנסיבי יותר. ועדיין צריכים שניהם לנבוע מאותו מקור של רגש.

ואולם לעניות דעתי, קומפוזיציית - המאסות והמערכת הדקורטיבית של מבנה כמו זה שרמזתי עליו, יכולות נפרדות זו מזו רק בתיאוריה ולמטרות מחקר בלבד. כפי שאמרתי אני מאמין שאפשר לעצב בניין מעולה ויפהפה ללא עיטור, יחד עם זאת אני מאמין באמונה שלמה שמבנה מעוטר שנהנה בצורה הרמונית והוא מחושב כהלכה, אי אפשר לפשוט ממנו את מערכת העיטורים שלו מבלי להרוס את הייחוד שלו.

עד כה, זו הייתה מעין אופנה לדבר על העיטור כעל דבר שאפשר להוסיף או להשמיט לפי הצורך. אני מחזיק בדעה ההפוכה - יש לקבוע עוד בראשיתו של תהליך העיצוב אם להוסיף עיטור-קישוט או לא, ובעיקר בעבודות רציניות. אפשר כי יש בגישתי זו עקשנות יתרה, ואולם אני מצדיק ומחייב אותה על בסיס העובדה שאדריכלות יצירתית היא אמנות נעלה עד כדי כך, שכוחה מתבטא במקצבים המעודנים ביותר, כמו אילו של המוסיקה-בת משפחתה הקרובה ביותר.

לפיכך, אם נבקש שהמקצבים האמנותיים שלנו-התוצאה-יהיו בעלי משמעות. על המניע הראשוני-הסיבה-להיות משמעותי לא פחות. המטרה הראשונית של המחשבה חשובה מאוד, בדיוק כפי שהמטרה של פגז תותח צריכה להיות ברורה לפני הירי.

חשוב לציין, שעיצוב קישוטי שנראה כחלק מפני-השטח או מהחומר שנועד להם, הוא יפה יותר מעיצוב שניראה כביכול "מודבק". המתבונן התבוננות קצרה יראה שבמקרה הראשון יש זיקה ייחודית בין העיטור למבנה, זיקה שאינה קיימת במקרה השני. הן המבנה והן הקישוט יוצאים נשכרים מזיקה זו. על פי הבנתי זהו הבסיס של מה שאפשר לכנות מערכת אורגנית של עיטור.

למעשה, העיטור הוא תוספת במובן זה שהוא תוצאה של צירוף, של גריעה או של עשייה בדרך אחרת. ועדיין, כשהוא  גמור הוא צריך להיראות כאילו פרץ מתוך החומר עצמו בהשפעת יד נעלמה, והופיע שם מתוקף אותה הזכות שיש לפרח המבצבץ בינות לעלים.

בשיטה זו אנו יוצרים סוג של מגע, והרוח שהחייתה את המאסה חופשית לזרום אל תוך העיטור-קישוט. אין הם עוד שני דברים אלא דבר אחד.

עתה, אם איכות רוחנית ורגשית זו היא תכונה אצילית אם היא מצויה במאסה של בניין, היא חייבת להעלות אותנו מיד מהיומיומי לגבהים של ביטוי דרמטי אם היא מיושמת על סכמה מלאכותית של עיטור. במובן זה אפשרויות העיטור הן נפלאות, בפנינו נגלות כבמופע תפיסות עשירות, מגוונות, פיוטיות, בלתי נדלות כל כך, שהשכל עוצר ממעופו והחיים אכן נראים כפרק זמן חטוף.

עתה, התמקדו נא בשלמות ובחופשיות לאור תפיסה זו על אפיונים משותפים של מאסה-קומפוזיציה וראו כמה רציני, כמה רהוט וכמה מעורר השראה הוא הדימוי שנוצר, כמה אצילי הוא הכוח הדרמטי שיעשה את האדריכלות העתידית שלנו לנשגבת. אולם לשם כך עלינו לפנות שוב אל הטבע ולהאזין בתשומת לב לקולו המתנגן, ללמוד, כדרכם של ילדים, את הטעמתן של האתנחתות הקצביות שלו. עלינו להתבונן בזריחה בשאפתנות, בכמיהה של שעת הדמדומים. ואז, כשילמדו עינינו לראות, נדע כמה פשטותו של הטבע, היוצר בשלווה וריאציות אינסופיות כאלו. כך נלמד להתחשב באדם ובדרכיו, למען נחזה בהתגלות הנשמה במלא יופייה, ונדע שהניחוח של האמנות החיה נישא שוב בגן של עולמנו.

מאת:

בנצי (ציון) לוי מייסד "שורשים" מכינה לעיצוב ואדריכלות.