מאת אלונה קורן

 (פורסם במגזין The Investor באוקטובר-נובמבר 2007)

..........................................................................................

המטרה העיקרית של חברה מסחרית היא יצירת מקסימום רווחים עבור בעלי המניות שלה. אחת הדרכים העיקריות שבאמצעותן מעבירה החברה את רווחיה הצבורים לבעלי מניותיה היא באמצעות חלוקת דיבידנד במזומן, ישירות לחשבון הבנק של המשקיעים. תשלום הדיבידנד מקטין את כמות הכסף הזמין שבידי החברה ומחזיר לבעליה את פירות השקעתם.

התשואה שאותה רואים לנגד עיניהם המשקיעים במניות של חברות הנסחרות בבורסה נובעת משני גורמים: גורם אחד הוא ה-Upside, דהיינו עליית הערך של מחיר המניה בבורסה – מה שיוצר רווחי הון למשקיעים. הגורם השני הוא תשואת הדיבידנד, דהיינו התשואה הנובעת מהדיבידנדים שמחלקת החברה.

תשואת דיבידנד ((Dividend Yield היא היחס בין סכום הדיבידנד השנתי שחילקה החברה - לבין שווי השוק של החברה (שווי החברה בבורסה). כך למשל, אם סכום הדיבידנד השנתי הוא 4 מיליון שקלים ושווי השוק של החברה הוא 100 מיליון שקלים – תשואת הדיבידנד היא 4%.

כלי לרכישה ממונפת

מבחינה חשבונאית חשוב להבין שהדיבידנד מחולק מתוך תת-סעיף "עודפים" בסעיף ההון העצמי במאזן החברה. לתת-סעיף זה מועברים הרווחים הצבורים של החברה בסוף כל תקופת דיווח.

נהוג להבחין בין "דיבידנד רגיל" לבין "דיבידנד מיוחד": דיבידנד רגיל הוא דיבידנד אותו מחלקת החברה בתדירות קבועה וידועה מראש, בדרך כלל פעם, פעמיים או ארבע פעמים בשנה. דיבידנד רגיל מחולק כאשר החברה הכריזה על מדיניות דיבידנד קבועה, שמגדירה באיזו תדירות יחולק דיבידנד ומה יהיה שיעור הדיבידנד מסך הרווחים התקופתיים שלה. מדיניות דיבידנדים קבועה מאפיינת בעיקר חברות מבוססות ויציבות, שרווחיותן הוכיחה את עצמה לאורך זמן וצפויה להתמיד.

"דיבידנד מיוחד" הוא תוצאה של החלטה חד פעמית של דירקטוריון החברה להעביר את הרווחים הצבורים לבעלי המניות. החלטה זו מתקבלת כאשר החברה מחליטה שאין לה צורך ברווחים אלו לצורכי השקעות, לרכישת חברות אחרות או להון חוזר (המיועד למימון פעילותה השוטפת).

לעתים קרובות משמש הדיבידנד המיוחד כלי בידיהם של אנשי עסקים שרכשו חברה עתירת מזומנים ברכישה ממונפת ((LBO, למטרת החזר ההלוואות שקיבלו. רכישה ממונפת היא רכישה שממומנת רובה או כולה ע"י לקיחת הלוואות (ראשי תיבות של Leveraged Buyout). לאחר רכישת השליטה מכריזה החברה הרוכשת על חלוקת דיבידנד בהיקף גדול, מה שמכניס מזומנים רבים לכיסה ומאפשר לה להחזיר את ההלוואה בהקדם.

רכישות ממונפות מקובלות מאוד בעולם העסקים הישראלי. הדבר נובע, בין היתר, מכך שחברה ישראלית אינה חייבת כלל במס על דיבידנד שאותו קיבלה מחברה ישראלית אחרת. דוגמאות לרכישות ממונפות הן רכישת החברות IDB וסלקום ע"י נוחי דנקנר ורכישת השליטה בחברת בזק ע"י חיים סבן בעת ההפרטה.

מגבלות על חלוקת דיבידנדים

כאשר חברה מחלקת דיבידנד היא מקטינה את קופת המזומנים שלה - מה שעלול לגרום למצב בו היא לא תצליח לעמוד בהתחייבויותיה לספקים ולבנקים. לפיכך, חוק החברות קבע תנאים לחלוקת דיבידנד, שנועדו להגן על  נושי החברה. על פי החוק, על מנת שחברה תוכל לחלק דיבידנד, עליה לעמוד בשני מבחנים:

·         מבחן הרווח: האם החברה הציגה בשנתיים האחרונות רווחים, שהועברו לסעיף העודפים במאזנה. במקרים חריגים רשאי בית-המשפט להתיר חלוקת דיבידנד גם אם החברה אינה עומדת במבחן הרווח.

·         מבחן יכולת הפירעון: האם החברה מוכיחה כי יש ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה הקיימות והעתידיות, כגון תביעות משפטיות, הסכמים עתידיים, וכדומה.

אם החברה עומדת בשני המבחנים הנ"ל - היא רשאית לחלק דיבידנד.

עמיחי בומבך, מנהל מחלקת מחקר מניות בפסגות אופק, מציין כי בנוסף למגבלות הקיימות בחוק, קיימות מגבלות על חלוקת דיבידנדים בעת קבלת אשראי מהבנקים, מה שמכונה   Covenants בעגה המקצועית. "הכוונה היא להתניות/אמות מידה פיננסיות שנקבעות בחוזי ההלוואות עליהם חותמת החברה. בחוזים אלו קובע הבנק כי החברה רשאית לחלק דיבידנדים רק אם היא עומדת בדרישות המינימום של יחסים פיננסיים מסוימים. הכוונה היא ליחסים בין סעיפים שונים במאזן החברה, כמו היחס בין החוב להון העצמי או היחס בין ההון העצמי לסך המאזן. במקרים מסוימים הבנקים מגבילים את היקף הדיבידנד לשיעור מקסימאלי מסך רווחי החברה.

"בנוסף לתנאים אלו, בנקים שמעוניינים לחלק דיבידנדים (כמו הפועלים ולאומי) כפופים לפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, שמתנה את חלוקת הדיבידנדים בהצגת יחס הלימות הון מינימאלי, דהיינו יחס מינימאלי בין ההון העצמי של הבנק לבין הרכיבים של סיכוני האשראי שלו", מסביר בומבך.

אינדקסים של מניות דיבידנד

בבורסות הגדולות בעולם קיימים מזה שנים מדדים ('אינדקסים') של מניות ש'מצטיינות' בחלוקת דיבידנדים. מדדים אלו מאפשרים לגופים הפיננסיים להנפיק מוצרי אינדקס שעוקבים אחר מדדים אלו, כגון קרנות נאמנות ותעודות סלETFs) ). מוצרי האינדקס הבולטים שייכים לחברת דאו ג'ונס, שהנפיקה תעודות סל העוקבות אחר מדדי דיבידנדים שונים בעולם.

ביולי 2006 השיקה הבורסה בתל אביב את מדד תל-דיב 20, הכולל את החברות הבורסאיות ה"מצטיינות" בחלוקת דיבידנדים. המדד כולל את מניותיהן של 20 חברות הכלולות במדד ת"א-100, שתשואת הדיבידנד השנתית שלהן היא הגבוהה ביותר. המדד מתעדכן פעמיים בשנה (ב-1 בינואר וב-1 ביולי), כאשר תשואת הדיבידנד נמדדת במשך שנה אחורה -  על בסיס הדיבידנדים ששולמו על ידי החברה בפועל. משקל המניות במדד נקבע לפי שווי השוק שלהן (ולא לפי תשואת הדיבידנד), עם תקרה של 9.5% משווי המדד.

מנהל מחלקת המסחר והמסלקות בבורסה, דרור שליט, מציין שהבורסה לא הציבה תנאי של מדיניות דיבידנד קבועה לחברות הכלולות במדד. "ואולם, כדי להבטיח שבמדד לא תיכללנה חברות שחילקו דיבידנד גדול באופן חד-פעמי, נקבע כי חברה הכלולה במדד חייבת להיכלל גם ברשימת 30 החברות בעלות תשואת הדיבידנד הגבוהה ביותר בשנה הקודמת. אחת המטרות בהשקת המדד הייתה לעודד את החברות הציבוריות לאמץ מדיניות דיבידנד ארוכת טווח, בדומה לנהוג בשוקי ניירות ערך מפותחים בעולם", הוא אומר.

לאחר השקת תל-דיב 20 הונפקו בבורסה 4 תעודות סל שעוקבות אחר המדד. כמו כן נסחרות בבורסה 9 תעודות סל שעוקבות אחר מדדי דיבידנד בינלאומיים. בסך הכול נסחרות בבורסה 13 תעודות דיבידנדים (ראו טבלה מס' 1).

תעודות סל על מדדי דיבידנדים הנסחרות בבורסת ת"א

מקור: הבורסה לניירות ערך

מנכ"ל מבט תעודות סל, ליאור כגן, סבור כי חברות תעודות הסל הישראליות ישיקו תעודות חדשות העוקבות אחר מדדי דיבידנדים נוספים בעולם. "בהתחלה יושקו תעודות סל על מדדי דיבידנד בארה"ב ובאירופה ולאחר מכן – תעודות סל על מדדי דיבידנדים באסיה ובשווקים המתעוררים", הוא אומר.

אם משווים את ביצועי מדד תל-דיב 20 למדד תל אביב 100 רואים שקיימת התנהגות דומה בין שני המדדים. עם זאת, תל-דיב 20 רשם תשואת חסר בהשוואה למדד תל אביב 100 מאז שהושק (ראו גרף מספר 1).

מנכ"ל חברת טנדם קפיטל, ארז ברית מציין שבעולם המצב הוא שונה לחלוטין: "אם נשווה את ביצועי מדד המניות העולמי של מורגן סטנלי MSCI World)) לאלו של מדד

מניות הדיבידנדS&P High Income equity) ) של קבוצת ההשקעותCitigroup  בשנים 1989-2006 - נראה שמדד הדיבידנדים השיג תשואה עודפת על פני המדד הכללי, למעט בשנות הגאות בהיי-טק (1999-2000). בתקופת הגאות רשמו שני המדדים תשואה דומה - בשל העובדה שהמשקיעים נהרו למניות טכנולוגיה, שאינן נוהגות לחלק דיבידנדים", הוא מסביר (ראו גרף מס' 2).

לדבריו, כשיש סנטימנט חיובי בשווקים - המשקיעים נוטים לפנות לחברת היי-טק/צמיחה שנסחרות בעיקר בנאסד"ק. לעומת זאת, כשיש סנטימנט שלילי בשווקים - קיימת נטייה של המשקיעים לפנות למניות של "חברות ערך", שכלולות בעיקר במדד S&P ומאופיינות בתשואת דיבידנד גבוהה.

'פרות מזומנים' לעומת  'חברות חלום'

מנכ"ל תכלית בית השקעות, אייל סגל, מציין כי בכל הנוגע לחלוקת דיבידנדים חשוב להבחין בין חברות צמיחה (Growth Stocks) לבין חברות ערך ( .(Value Stocks"חברות ערך נסחרות לפי שווי סביר שאינו מנופח. כמו כן יש להן מודל עסקי ברור, רווחיות קבועה ותזרימי מזומנים גבוהים וקבועים. לכן הן נוטות לאמץ מדיניות דיבידנד קבועה. לעומת זאת, חברות צמיחה אינן נוהגות לחלק דיבידנדים מכיוון שהן מייעדות את הרווחים הצבורים להשקעות במנועי צמיחה כמו מיזוגים ורכישות.

לדבריו, משקיעים שמעדיפים 'חברות ערך' נחשבים סולידיים יותר ופחות תזזיתיים. הדוגמה הבולטת לכך הוא איל העסקים האמריקני וורן באפט, שרכש את השליטה בחברת ישקר הישראלית. באפט, הנחשב משקיע לטווח ארוך, נוטה להשקיע בחברות בעלות תשואת דיבידנד גבוהה כמו קוקה קולה, P&G, וול-מארט, אמריקן אקספרס ועוד.

עמיחי בומבך משתמש בטרמינולוגיה שונה מזו של סגל: לדבריו, רוב החברות המאופיינות בתשואות דיבידנדים גבוהות מוגדרות כ"פרות מזומנים" ( (Cash cows על פי המודל המפורסם של קבוצת בוסטון. "חברות אלו מאופיינות בנתח שוק גדול ושיעורי צמיחה נמוכים. חלק ניכר מהחברות שאינן מחלקות דיבידנדים מוגדרות כ"חברות חלום", כלומר חברות צעירות שעדיין אין להן מודל עסקי מוכח - אולם יש להן פוטנציאל לרווחים עתידיים במידה שהמוצר שפיתחו יבשיל. דוגמה ל'חברות חלום' הן חברות ההיי-טק והביוטכנולוגיה", הוא אומר.

מיקרוסופט, כמו רוב חברות ההיי-טק המובילות, היא דוגמה לחברה שלא חילקה דיבידנד במשך שנים רבות - למרות שקופתה הייתה עשירה במזומנים. מדיניות זו שונתה בשנת 2004, ומאז מיקרוסופט נוקטת במדיניות דיבידנד קבועה.

חברות הסלולר מובילות

ערן יעקובי, אנליסט תקשורת וטכנולוגיה בלידר שוקי הון, מציין כי חברות ההיי-טק הישראליות הגדולות הנסחרות בנאסד"ק (אמדוקס, צ'ק-פוינט וקומברס) - עדיין לא אימצו מדיניות של חלוקת דיבידנדים. לעומתן, חברות התקשורת הישראליות (בזק, פרטנר וסלקום) הן שיאניות הדיבידנדים.

"חברות התקשורת עונות על ההגדרה של 'פרות מזומנים': הן פועלות בשוק רווי שהצמיחה בו נמוכה. כמו כן הן תופסות נתח ניכר מהשוק. סלקום, שנרשמה למסחר בתל אביב ביולי 2007, הכריזה על מדיניות דיבידנד חריגה בשיעור של 95% מהרווחים הצבורים. בעקבות כך, באוגוסט 2007 דיווחה פרטנר על הגדלת שיעורי הדיבידנד שלה, מ-60% ל-80% מסך הרווחים הצבורים. בזק עדיין לא אימצה מדיניות דיבידנד קבועה מכיוון שכרגע אין לה מנכ"ל – אולם לאחרונה היא הודיעה על חלוקה של 100% מרווחי המחצית הראשונה של 2007 כדיבידנד. להערכתי, גם במחצית השנייה של 2007 היא תחלק כל מלוא רווחיה כדיבידנד", אומר יעקובי.

לדבריו, סלקום ובזק מציגות תשואת דיבידנד של כ-8% - בעוד שפרטנר מציגה תשואת דיבידנד של 6% 'בלבד'. הדבר גורם לאכזבה של המשקיעים הזרים, שמצפים לתשואת דיבידנד גבוהה יותר.

"אחת הסיבות שבגללן חברות התקשורת מסוגלות לחלק דיבידנדים בשיעורים אסטרונומיים נובעת מהעובדה שתזרים המזומנים שלהן גדול משמעותית מהרווח הנקי. זאת מכיוון שסעיף ההוצאות בגין 'פחת' בדוחות הרווח והפסד שלהן הוא גבוה במיוחד, מה שמקטין את הרווח הנקי. התזרים הגבוה מאפשר להן לחלק כמעט את כל הרווח הנקי כדיבידנד, באופן בו עדיין יישארו להן מספיק מזומנים לצורכי השקעות והחזר הלוואות.

"סיבה נוספת שבגללה חברות הסלולר יכולות להרשות לעצמן לחלק דיבידנדים בשיעורים פנומנאליים נובעת מהעובדה שאין להן צורך בהשקעות רבות בתשתיות. זאת מכיוון שהן כבר ביצעו את ההשקעות העיקריות בתשתיות הדור ה-3 וה-3.5 ומכיוון שרמת התחרותיות בשוק התקשורת הישראלי היא נמוכה, ואינה דורשת מהן להתאמץ ולשדרג את התשתיות שלהן", הוא אומר.

לדבריו, הסיבה העיקרית להצלחה המסחררת של ההנפקה שביצעה סלקום בבורסת הנאסד"ק בפברואר 2007, נובעת מהעובדה שהיא מיצבה את עצמה כיצרנית דיבידנדים מובילה בקנה מידה בינלאומי. "הדבר קסם למשקיעים האמריקנים, שאוהבים להשקיע בחברות מסוג זה", מסכם יעקובי.

אקס דיבידנד

ליאור כגן מציין את אחת הטעויות הרווחות בנוגע לדיבידנדים: "משקיעים רבים מתייחסים לדיבידנד כאל 'צ'ופר', שנוסף לתשואה הנובעת מעליית מחיר המניה בבורסה. חשוב להבין שזוהי תפישה מוטעית, מכיוון שלאחר חלוקת הדיבידנד מחיר המניה בבורסה יורד בגובה הדיבידנד. היום שבו מחיר המניה מתוקן כלפי מטה מכונה 'אקס דיבידנד', כלומר היום שלאחר חלוקת הדיבידנד.

"חשוב להבין שסכום הדיבידנד נגרע מיתרת העודפים בסעיף ההון העצמי של החברה – מה שמקטין את ההון העצמי בגובה הדיבידנד. המשקיעים צריכים להתייחס לדיבידנד כאילו החברה מימשה עבורם חלק מהאחזקה בחברה.

לדוגמה, אם מחיר המניה בבורסה הוא 100 שקלים והחברה החליטה לחלק דיבידנד בסכום 8 שקלים למניה -  אזי מחיר המניה בבורסה ירד מ-100 ל-92 שקלים. מבחינה כלכלית בעלי המניות לא הרוויחו ולא הפסיד מהמהלך: הם נשארו עם אותם 100 שקלים. הדבר היחידי שהשתנה הוא סוג האחזקה: במקום 100 שקלים במניות - כעת יש להם 92 שקלים במניות ו-8 שקלים במזומן", אומר כגן.

שיטות תגמול נוספות

בנוסף לחלוקת דיבידנד, קיימות דרכים נוספות שבאמצעותן יכולות חברות ציבוריות להעניק הטבות למשקיעים. אחת הדרכים היא חלוקת 'דיבידנד בעין' (In Kind Dividend), דהיינו חלוקת נכסים או מניות של חברות אחרות. אחת הדרכים המקובלות לביצוע דיבידנד בעין הוא באמצעות Spin Off, דהיינו פיצול של פעילות מסוימת מהחברה, העברתה לחברה מוחזקת, וחלוקת המניות של החברה המוחזקת לבעלי המניות של החברה האם.

שיטה נוספת לתגמול המשקיעים היא חלוקת "מניות הטבה" (Stock Split), דהיינו הנפקת מניות נוספות ללא תמורה לבעלי המניות הנוכחיים של החברה, באופן יחסי לחלקם בהון המניות.

דרך נוספת לתגמל משקיעים היא באמצעות רכישה עצמית של מניות החברה – מה שמכונה Buy Back. באמצעות שיטה זו, שמכונה גם Stock Repurchase, מנצלת החברה את המזומנים שבקופתה כדי לרכוש מחדש את מניותיה שהונפקו לציבור בבורסה. זאת במטרה להגדיל את חלקם של בעלי המניות הקיימים בחברה. מאחורי פעולה זו עומדת אמונה של בעלי השליטה בעתיד החברה ובפעילות העסקית שלה. זו הסיבה שבגללה הם מעוניינים לאסוף מניות ולבצר את שליטתם בחברה, וכך להרוויח יותר מצמיחתה בעתיד. 

חסרונות מיסוי

עד שנת 2005 היה פער גדול בין מיסוי הדיבידנדים למיסוי רווחי הון: המס על דיבידנדים הסתכם בשיעור גבוה של 25% ואילו המס על רווחי הון היה בשיעור של 0%. הדבר העיב על חלוקת דיבידנדים מכיוון שהמשקיעים העדיפו לממש בעצמם את אחזקותיהם במניות לאחר שאלו עשו מהלך של עליות. בשנים האחרונות צומצמו הפערים בין שיעורי המס על רווחי הון לבין שיעור המס על דיבידנדים, מה שנתן 'רוח גבית' לחלוקת דיבידנדים: שיעור המס על דיבידנד הושווה לשיעור המס על רווחי הון ממניות, ושניהם עומדים כיום על רמה של 20%.

ד"ר אפרת טולקובסקי, המשמשת מרצה למימון בפקולטה לניהול של אוניברסיטת ת"א, טוענת שלמרות השוואת שיעורי המיסוי - עדיין המס האפקטיבי על דיבידנד גבוה יותר מהמס האפקטיבי על רווחי הון: "בשל העובדה שאירוע המס בעת חלוקת דיבידנד הוא קרוב יותר - הערך הנוכחי של מס זה (לאחר היוון) הוא גבוה יותר.

"כמו כן, לחלוקת דיבידנד יש חיסרון מיסויי בהשוואה לשיטת הרכישה החוזרת (Buy Back): השקעה במניות דיבידנד 'סובלת' מכפל מס Double Taxation)): פעם אחת ברמת החברה – שמשלמת מס על הרווח שממנו מחולק הדיבידנד (כיום עומד שיעור מס החברות על 29%), והפעם השנייה ברמת המשקיע – שמשלם מס של 20% על הדיבידנדים שמקבל. סה"כ מגיע המס על השקעה בדיבידנד לשיעור גבוה מאוד של כ-50%. לעומת זאת, Buy back ממוסה רק פעם אחת, ברמת החברה. לכן יש לו יתרון מיסויי בהשוואה לחלוקת דיבידנד", היא מסבירה.

תיאורית הסיגנל

לדברי טולקובסקי, באקדמיה נוהגים לדון בסוגיה שנקראת ה'פאזל' של הדיבידנד (The Dividend Puzzle), שמשמעו החידה של חלוקת דיבידנד : "נשאלת השאלה מדוע חברות מחלקות דיבידנדים למרות שיש כאן חסרונות מיסוי ברורים?!", היא אומרת.

התיאוריה העיקרית שעונה על שאלה זו היא "תיאורית הסיגנל (Dividend Signal Theory): ההחלטה על מדיניות הדיבידנד ועל שיעור הדיבידנד נשענת בעיקר על רמת הרווחיות של החברה. לפיכך, חברות הנוקטות מדיניות דיבידנד קבועה ומחלקות שיעור גבוה מהרווחים כדיבידנד - שולחות למשקיעים סיגנל (איתות) חיובי, לפיו הן אופטימיות בקשר לעסקיהן העתידיים.

לעומת זאת, כשחברות מפסיקות לחלק דיבידנדים או מפחיתות את היקפי הדיבידנד שחילקו – הדבר נתפס כתמרור אזהרה בקרב המשקיעים והם מגיבים בהתאם. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא חברת מכתשים אגן, שהודיעה בנובמבר 2006 על ביטול מדיניות הדיבידנד. מניית החברה הגיבה להודעה זו בירידה חדה של 7% במשך שני ימי המסחר שאחרי ההודעה.

לדברי ירון דייגי, מנהל דסק מוסדיים בבית ההשקעות פסגות אופק, "השקעה במניות הדיבידנד, שלעיתים נתפשת כהשקעה 'משעממת', הניבה למשקיעים בשנים האחרונות תשואה גבוהה משמעותית מהשקעה במדדים ה'מסורתיים' (לעיתים תשואה כפולה ומשולשת). מצד שני, כאשר בוחנים את הסיכון הכרוך בהשקעה במניות הדיבידנד, עולה כי כמעט בכל נקודת זמן ובכל שוקי המניות, מדדי מניות הדיבידנד רשמו תשואה גבוהה יותר, עם סטיית תקן נמוכה ממדדי המניות המסורתיים (ראה גרף מספר 3)".

דמיון לאג"ח ולנדל"ן מניב

לדברי עמיחי בומבך, חברות שמחלקות דיבידנדים באופן קבוע מאופיינות ביציבות פיננסית גבוהה לאורך זמן, מה שמאפשר להן ביצוע השקעות בתקופות צמיחה ויציבות בתקופות משבר.

לדבריו, השקעה במניות דיבידנדים עשויה לספק למשקיעים הכנסה קבועה ויציבה, לצד האפשרות לעליית ערך המניה.

בומבך משווה את מניות הדיבידנד לאגרות חוב, שמעניקות למשקיעים בהן הכנסה קבועה באמצעות ריבית, ולנדל"ן מניב, שמעניק למשקיעים בו הכנסה שוטפת מדמי שכירות. "בתקופות של ריביות נמוכות כמו היום, תשואת הדיבידנד הקבועה עשויה אף לתת תשואה עודפת על התשואה מהשקעה במק"מ (מלווה קצר מועד) ובפיקדונות בבנקים, כאשר בנוסף לתשואת הדיבידנד המשקיע עשוי ליהנות מרווחי הון.

לדברי אבנר חדד, מנכ"ל קסם תעודות סל, כיום הולכת וגוברת המודעות של החברות הציבוריות בצורך לחלק דיבידנדים. "בבורסה נסחרות חברות קטנות, שמנהליהן מושכים משכורות עתק ללא קשר לביצועים העסקיים של החברה. השכר הגבוה מקטין את הרווח התפעולי והנקי ופוגע באפשרות החברה לחלק דיבידנדים לכלל בעלי המניות. עם זאת, כיום יותר ויותר חברות מפנימות את חשיבות הקשר עם המשקיעים ושיתוף בעלי מניות המיעוט ברווחי החברה. לכן מספר החברות שמחלקות דיבידנד נמצא בעלייה קבועה", אומר חדד.

יקירות הדיבידנדים

מדד תל-דיב 20 כולל 14 מניות השייכות למדד תל אביב 75 – ורק 6 מניות השייכות למדד תל אביב 25. מניתוח ענפי של המדד עולה כי המדד כולל 6 חברות אחזקה, 5 חברות נדל"ן, 2 בנקים, חברת תקשורת אחת - בזק  (סלקום ופרטנר עדיין לא נכנסו למדד),  חברת ביטוח אחת, חברה אחת העוסקת בקידוחי נפט (אבנר יהש) וחברת היי-טק אחת (מטריקס IT מקבוצת פורמולה) (ראו טבלה מספר 2).

חלוקת דיבידנדים לפי סוגי המדדים בבורסה

מקור: הבורסה לניירות ערך

* לא כולל מניות יתר 50

מהבורסה נמסר כי בשנת 2006, 38% מהחברות הבורסאיות חילקו דיבידנדים. סך הדיבידנדים שחולקו ע"י החברות בשנה זו עמד על 5 מיליארד דולר, עלייה של 35% בהשוואה לשנת 2005.

תשואת הדיבידנד בבורסה ב-2006 עמדה על 3.6% - לעומת 3.4% בשנת 2005. תשואה זו מציבה את בורסת תל אביב במקום מכובד בעולם אחרי הבורסות בטייוואן, תאילנד וליסבון, שרשמו תשואת דיבידנד של 4.2% ב-2006 (ראו טבלה מספר 3).

תשואת הדיבידנד בתל-אביב ב-2006 הייתה גבוהה מהתשואות שהושגו ברוב הבורסות של המדינות המפותחות: טורונטו - 2.4%; לונדון - 3.1%; פריס - 3.2% ; איטליה - 3.3% וטוקיו- 1.1%.

צפי לעתיד

מנכ"ל חברת הברוקרים מרץ השקעות, רמי תמרי, סבור כי  הסיבה לגידול בתשואת הדיבידנד בתל אביב נובעת משתי סיבות מאקרו כלכליות: הצמיחה המואצת במשק (6.6% במחצית הראשונה של 2007) שגרמה לעלייה ברווחיות החברות והירידה באינפלציה – שהעלתה את תשואות הדיבידנד הריאליות. סיבה נוספת נובעת לדבריו מהגידול בהיקפי הרכישות הממונפות במשק.

עם זאת, הוא סבור שבשנת 2007 החברות בבורסה יחלקו דיבידנדים בשיעורים נמוכים יותר בעקבות ה'רעשים' שהיו בשוק ההון באמצע השנה, בעקבות משבר הסאב-פריים בארה"ב. "במקרים בהם שוק ההון אינו יציב,  והחברות חוששות שלא יצליחו לגייס הון באמצעות הנפקות לציבור (IPO's) – הן יעדיפו לייעד את יתרות המזומנים שברשותן לצמיחה באמצעות רכישות ומיזוגים, על חשבון חלוקת דיבידנדים.

לדברי אייל סגל, בשנים 2005-2006 חילקו הבנקים דיבידנדים בשיעורים חריגים. זאת בשל רווחי הון חד פעמיים שרשמו כתוצאה ממכירת קופות הגמל וקרנות הנאמנות שהיו ברשותם. לפיכך, הוא מעריך כי בשנת 2007 שיעור הדיבידנדים שיחלקו בנק הפועלים ובנק לאומי יהיה נמוך יותר. עם זאת, סגל צופה מגמת עלייה בשיעור הדיבידנד שיחלקו החברות בבורסה: "כיום רוב החברות מחלקות כ-50% מרווחיהן כדיבידנד. בהנחה שתימשך הצמיחה המואצת במשק – בשנתיים הקרובות עשויות החברות להגדיל את הדיבידנדים לשיעור ממוצע של כ-60% מרווחיהן".