בבג"צ 8214/07 שניתן ביום 22.7.10 פלונית נ' אלמונית חזר וקבע בית המשפט העליון כי חזקת השיתוף חלה על דירה מגורים של בני הזוג אשר התגוררו בה שנים רבות. בית המשפט העליון קבע כי הדירה הרשומה על שם הבעל היא בבעלות משותפת לשני בני הזוג וחייב את הבעל בתשלום דמי שכירות ראויים לאשה בגין חלקה בדירה מיום שעזבה את הדירה ועד מכירתה בפועל.

[מאת עו"ד אירית רייכמן]

השופטת ארבל מציינת כי לדירת המגורים ישנו מעמד מיוחד בהקשר זה מתוך ראייתה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף". היות ודירת המגורים מהווה לרוב את הנכס המרכזי והעיקרי של בני הזוג, נדרשת הוכחה מינימאלית של חיים משותפים תחת קורת גג אחת כדי לראותה כמשותפת. לעניין זה יש לציין כי רישומו של הנכס על שם אחד מבני הזוג  כמו גם מקורות המימון של הנכס, אין בהם כשלעצמם לסתור את חזקת השיתוף בנכס הנידון אלא יש לבחון את הנסיבות המעידות על כוונת הצדדים.

המקרה עסק בבני זוג שנישאו בשנת 1959 ורכשו בשנת 1963 דירת מגורים שנרשמה על שם הבעל בלבד. בני הזוג וילדיהם גרו בדירה זו במשך למעלה מ-20 שנה עד גבה טורא ביניהם. בשנת 1982 בני הזוג הגישו תביעות לבית הדין הרבני אשר הכריע בענייני המשמורת, הגירושין והרכוש. בית הדין הרבני קבע כי הדירה הינה רכושו הבלעדי של הבעל היות ונרכשה מכספיו.האישה ערערה על קביעה זו אך בית הדין הרבני דחה אותה. האישה פנתה לבג"ץ אשר ביטל את שני פסקי הדין של בית הדין הרבני.

[למאמרים נוספים בדיני משפחה - עו"ד אירית רייכמן]

התנהגותה אינה מצדיקה את "זכייתה בפרס"


השופטים נימקו קביעתם זו בכך שאחד הדיינים לא היה נוכח בדיון וכן לדידם, לעותרת לא ניתנה אפשרות נאותה להביא את העובדות המלאות בפני בית הדין. השופטת בייניש הוסיפה כי בפני בית הדין לא נתבררו כל אמצעי המימון לרכישת הדירה ומשכך, לא ברור האם יש בהם לסתור את הלכת השיתוף החלה על דירה שנרכשה במהלך הנישואים ושימשה למגורי המשפחה.

לאחר דיון חוזר, קבע שוב בית הדין האיזורי כי לאישה אין זכויות על הדירה אף שהיא טענה שאימה מימנה 1/3 מרכישת הדירה. בית הדין טען שלו היתה האישה משתתפת במימון רכישת הדירה, היתה היא עומדת על רישום בעלותה. בית הדין טען כי הלכת השיתוף אינה רלוונטית למקרה זה היות והדירה נרכשה מכספי פיצוי שקיבל הבעל בגין תאונת דרכים שעבר טרם הנישואים ובנוסף, היות והאישה הוגדרה כמורדת וסרבה לקבל גט שנים רבות – התנהגותה אינה מצדיקה את "זכייתה בפרס".

עוד הוסיף בית הדין כי כשבאים לייחס לצדדים כוונה, יש לעשות זאת על רקע התפיסות והנורמות המשפטיות ששררו באותה תקופה. טעם נוסף לאי-חלוקת הדירה בין בני הזוג מצא בית הדין בעובדה שהאישה עזבה את הבית אחרי תכנון וללא הודעה מוקדמת דבר המראה על יחסים שאינם הרמוניים ואינם מקנים זכויות מכוח חזקת השיתוף. האישה ערערה על פסק הדין לבית הדין הגדול, אך ערעורה נדחה גם הפעם.

האישה: האשם אינו גורם רלוונטי לשאלת חזקת השיתוף

האישה עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק בטענה שבית הדין הרבני התעלם מחזקת השיתוף ומההלכות הנוגעות ליישומה. היא טענה שהבעל לא סתר את חזקת השיתוף והדגישה כי הנכס המדובר הינו דירה ששימשה למגוריהם במשך 20 שנה ונרכשה במהלך הנישואים. לטענת האישה, האשם בפירוק הנישואין כמו גם משך הפירוד אינם רלוונטיים לשאלת החלת חזקת השיתוף.

הבעל טען בתגובה כי האישה לא מעלה שום טענה חדשה כבר שנים וכל טענותיה נתבררו לעומקן בעבר- על כן, לדעתו, אין עילה שמצדיקה את התערבות בית המשפט.בית המשפט העליון ביקש מהצדדים באופן חריג להגיש לו מחדש את כל הראיות שהגישו לערכאות השונות לכל אורך השנים וקבע כי במקרה זה יש הצדקה להתערבות בהכרעת בתי הדין הרבניים.

בית המשפט העליון, מפי השופטת עדנה ארבל, הכריע ביום 22.7.10 כי חזקת השיתוף, כפי שהיא נתפסת היום, חלה על היחסים הרכושיים בין בני הזוג. הלכת השיתוף מתוארת בפסק הדין כחזקה הניתנת לסתירה לפיה בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף (בתוך הבית או מחוץ לו) מתכוונים כי הרכוש הנצבר על ידם במהלך חייהם המשותפים יהיה בבעלות משותפת.

עזיבת העותרת את הבית אינה מבטלת את 24 השנים שחיו יחדיו

בית המשפט העליון מדגיש כי השיקולים שעמדו בבסיס הכרעת בית דין הרבני לא עלו בקנה אחד עם יישום הלכת השיתוף- השופטת ארבל קובעת שהגדרת האישה כמורדת וחיובה בגט אינם רלוונטיים לשאלת החלת חזקת השיתוף. כמו כן, היא מוסיפה כי הרישום ע"ש הבעל בלבד ואי- חתימת האישה על המשכנתא אין בהם כדי לסתור את החזקה. לבסוף, היא מציינת כי עובדת עזיבת העותרת את הבית אינה מבטלת את 24 השנים בהם חיו תחת קורת גג אחת בלי סכסוכים משמעותיים ביניהם, גם אם האישה עזבה את הבית למשך שנה וחצי באמצעם.

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ קבע כי בית הדין הרבני התעלם לחלוטין מיישום הלכת השיתוף כפי שפורשה ע"י בית המשפט העליון באופן המצדיק את התערבותו. שלושת השופטים קבעו כי הוכחת חזקת השיתוף במקרה זה הינה ברורה- בני הזוג חיו יחד 24 שנים, גידלו יחד 3 ילדים בדירה זו וניהלו באופן כללי אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף של שניהם.

עוד נקבע כי הראיות שהביא הבעל אינן כבדות משקל כלל ובוודאי אינן מספיקות כדי לסתור את החזקה. בנוסף, נקבע כי יתר האינדיקציות (חשבונות בנק, עריכת שיפוץ מחסכונות משותפים וכ'ו) מעידות על כוונת שיתוף- לכן, בכל הנוגע לדירת המגורים- בוטלו פסקי הדין של בית הדין הרבני האיזורי והגדול ונקבע כי דירת המגורים שייכת לצדדים בחלקים שווים ועל כן, האישה זכאית לקבל מהבעל דמי שכירות ראויים עבור שימושו בחלקה בדירה מאז נפרדו הצדדים ועד יום מכירתה.

עו"ד אירית רייכמן היא מומחית לדיני משפחה ומגשרת מוסמכת