מאמר זה פורסם במקור בבלוג dotmad תמיד התקיים מתח בין "מפירי זכויות יוצרים" לבין החקיקה בתחום, אבל מאז תחילת עידן תוכנות שיתוף הקבצים הוא מתבטא בצורה חסרת תקדים, וכולל היזונים הדדיים בין התוכנות הקיימות לבין החקיקה, כשאחד משפיע על התפתחות השני. התקדים המשפטי הראשון שהשפיע על דיונים משפטיים מאוחרים יותר היה המשפט של חברת סוני נגד אולפני יוניברסל בשנת 1984, ובו פסק בית המשפט העליון של ארה"ב שהקלטת תוכנית על קלטת ווידאו (שיטת ה"בטאמקס" שנידונה במשפט הוחלפה מאוחר יותר ע"י טכנולוגיית הVCR המתחרה) למטרת צפייה מאוחרת יותר אינה נחשבת להפרת זכויות יוצרים, ושהיוצרים של אמצעים לשכפול מדיה אינם אחראים להפרת זכויות יוצרים שביצעו המשתמשים בטכנולוגייה באם הטכנולוגייה שייצרו משמשת גם למטרות חוקיות. פסיקה זו (הידועה בשם Betamax defense) עמדה במרכז ההגנה המשפטית של מספר תביעות בנוגע לתוכנות שיתוף קבצים, למרות שבד"כ ההגנה לא הצליחה לנצלה כדי להימנע מהפסד במשפט. גורם נוסף שהשפיע על תביעות מאוחרות יותר היה חוק ה(Digital Millennium Copyright Act (DMCA, שנחקק בארה"ב בשנת 1998, ושנחשב לאחד מהחוקים המחמירים ביותר עם מפירי זכויות יוצרים בעולם כולו. בנוסף לכך הוא מספק מטריית הגנה רחבה לתוכנות לשמירת זכויות יוצרים (DRM) והופך נסיונות לעקוף אותן לפליליים. נפסטר, השירות המוכר ביותר בתחום שיתוף הקבצים הושק בשנת 1999 ע"י שון פנינג והפך להצלחה מיידית. אולם כבר בשנת 2000 מספר אומנים ידועים, בינהם להקת "מטליקה" והזמרת "מדונה" הגישו דרישה לנפסטר להסיר מהחיפושים בשרתיה רשימה של עשרות אלפי קבצים שלטענתם הפרו את זכויות היוצרים שלהם. דרישה זו הייתה גם אחד מהמניעים לפסיקה נגד נפסטר בתביעה נגדה, מאחר והוכיחה שהחברה הייתה מודעת להפרת זכויות יוצרים ולא מנעה אותה. בשנת 2001 פסק בית המשפט העליון בארה"ב בתביעה שהגישו מספר חברות תקליטים נגד נפסטר, ובהתאם לחוק המילניום הדיגיטלי (שהוזכר קודם) קבע שהחברה אחראית להפרת זכויות יוצרים, ושבנוסף לאחריות כספית כלפי התובעים עליה גם להסיר עשרות אלפי קבצים המפרים זכויות יוצרים מהחיפושים שבוצעו דרך שרתיה. נפסטר לא הצליחה לעמוד בדרישה הנ"ל, דבר שהוביל לסגירת השירות בשנת 2001 ולפשיטת רגל בשנת 2002. אולם לנפסטר קמו יורשים שמיהרו למלא את הוואקום שנוצר מקריסתה. רשתות מבוזרות ומבוססות פרוטוקול פתוח כמו גנוטלה הפכו תביעה של גורם מרכזי לבלתי אפשרית, אבל גם פגעו בביצועי הרשתות. דבר זה הוביל לעלייתה של קאזה כתוכנת שיתוף קבצים פופלרית לאחר נפילתה של נפסטר. קאזה הוקמה בהולנד, בה חוקי הגנת זכויות היוצרים לא היו מחמירים כמו החוקים בארה"ב. בנוסף לכך, בעקבות פסיקה בהולנד נגד בעלי התוכנה בשנת 2001 הועברה הבעלות על החברה ל"שרמן נטוורקס" הממוקמת באוסטרליה ובעלת תאגיד ברפובליקת וונואטו ובמקביל ערערו על הפסיקה, דבר שהוביל להפיכתה בבית המשפט העליון בהולנד, שקבע שהחברה אינה אחראית לאופן השימוש בתוכנה.אולם הצרות לבעלי קאזה רק התחילו בשלב זה, שבו הוגשה תביעה נגד "שרמן נטוורקס" בלוס אנג'לס ע"י קבוצה של חברות תקליטים ואולפני סרטים. התביעה הסתיימה בפשרה לפיה שרמן תשלם מאות מליוני דולרים לתובעים, ותהפוך את קאזה לשירות הורדות בתשלום. במקביל לתביעה בארה"ב נתבעה שרמן גם באוסטרליה, שם קבע בית המשפט שלמרות שהחברה אינה אשמה במישרין בהפרת זכויות יוצרים, עליה לשנות את התוכנה כך שלא תאפשר למשתמשים להפר זכויות אלה. כשהחברה לא הצליחה לשנות את התוכנה בזמן כדי לעמוד בפסיקת בית המשפט נחסמה הורדת התוכנה למשתמשים באוסטרליה. השימוש בקאזה דעך לאורך השנים, גם עקב ריבוי ה"רוגלות" (תוכנות האוספות מידע על המשתמש, בין השאר לצורך הצגת פרסומות) שהותקנו ביחד עם התוכנה. מפתחי קאזה פיתחו את תוכנת "סקייפ" לשיחות טלפון בחינם ע"י גבי האינטרנט ובסופו של דבר מכרו אותה לאתר "איביי" במליארדי דולרים. במקביל לתביעות המאוחרות (2005) נגד קאזה התנהלה תביעה בארה"ב נגד "גרוקסטר", יצרנית תוכנה (באותו שם) שעבדה על רשת קאזה גם כן. גרוקסטר, שנתבעה ע"י אוסף של חברות מדיה ובראשן אולפני MGM, הגיעה לבית המשפט העליון לאחר שזכתה במשפטים בערכאות נמוכות יותר. היא טענה שלפי הגנת הבטאמקס (שהוזכרה בתחילת המאמר) לטכנולוגיה שלה יש גם שימושים חוקיים ולכן אינה אחראית להפרות חוק באמצעות התוכנה. טענה נוספת במשפט הייתה שפסיקה לרעת גרוקסטר תשפיע גם על יצרני חומרה כמו חברת "אפל", שיצרה נגן מוזיקה פופולרי ("אייפוד"). לאחר התלבטות ניכרת פסקו השופטים נגד גרוקסטר, מאחר והודגמה כוונה לעודד הפרת זכויות יוצרים באמצעות ההתנהגות של יצרנית התוכנה:החברה עשתה מאמצים ניכרים למשוך אליה את הלקוחות של נפסטר, שכבר הוכרו כמקור להפרת זכויות יוצרים מסמכים פנימיים המעידים על כוונה לאפשר הפרת זכויות יוצרים כשלון ביישום מנגנון לסינון תכנים לא חוקיים מודל עסקי המבוסס על תנועה מוגברת של משתמשים גרוקסטר נתבעה לשלם לתובעים 50 מליון דולר, וסגרה את השירות. הפסיקה הנ"ל גם הובילה את היצרנית של Limewire, תוכנת שיתוף קבצים נוספת, לדרוש ממשתמשים "לחתום" על הצהרה לפיה לא ישתמשו בתוכנה להפרת זכויות יוצרים לפני שיוכלו להורידו מהאתר. לאור העובדה שהדור החדש של תוכנות שיתוף קבצים, ובראשן תוכנת "ביטורנט", מקשות מאוד על תביעות נגד יצרני תוכנות (ביטורנט פותחה מתוך מחשבה על שימוש חוקי - להקל על בעלי אתרים גדולים להפיץ קבצים ללקוחותיהם), עברו ארגונים בארה"ב לתביעות נגד משתמשים פרטיים, בראשם משתמשים בתוכנת "קאזה". השיטה הייתה קבועה: ארגון הRIAA (המייצג את חברות התקליטים) עקב אחרי משתמשים בקאזה ואסף ראיות על שיתוף קבצי מוזיקה מוגנים בזכויות יוצרים, ואז ניצל את חוק המילניום הדיגיטלי כדי להשיג את פרטיהם מספקי האינטרנט ולאיים עליהם בתביעות ענק אם לא יסכימו לשלם "כופר" (כמה אלפי דולרים לכל נתבע) כפשרה. אלפי אנשים נחשפו למכתבי איום מהארגון, ורובם שילמו התפשרו עם הארגון. בודדים כפרו באשמה ואף תבעו את הארגון בחזרה. השיטה הזו אמנם גרמה לירידה בשיתוף הקבצים (רק אדם המשתף קבצים חשוף לה, לא אדם המוריד קבצים שאינו משתפם ברשת), אבל גרמה למוניטין שליליים לארגון וזעם רב בקרב ארגוני צרכנים בארה"ב. בתקופה האחרונה ממקד הארגון מאמציו באוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטאות. במקביל לכך פועלים ארגוני מדיה במדינות שונות בעולם (לרבות ישראל) נגד אתרי טורנטים (המכילים קישורים לקבצים ברשת ביטורנט) במאמץ להביא לסגירתם, בהצלחה מוגבלת. האתר המצליח The pirate bay נסגר למספר ימים בשנת 2006 עקב פשיטה של המשטרה השוודית על שרתי האתר, אבל נפתח מחדש וזכה לפופולריות מוגדלת. בינואר 2008 הוגשו בשוודיה תביעות נגד מפעילי האתר. השפעה על תעשיית המוזיקה הפריחה של תוכנות שיתוף הקבצים גרמה בעיקר למותו של הדיסק כאוסף קבוע של שירים אותו חייבים לרכוש גם אם מעוניינים בהאזנה לשיר בודד. השימוש הענף בקבצי mp3 ובנגני מוזיקה ניידים (כמו האייפוד של אפל) גרם לכך שכל משתמש מעוניין לארגן את הספריית מוזיקה שלו כרצונו, דבר שגרם לפריחת האתר iTunes של אפל, המאפשר רכישת שירים בודדים דרך האינטרנט. ההצלחה של אתר זה מלמדת שמשתמשים מוכנים לשלם על מוזיקה, אבל לא בפורמט הנכפה עליהם מצד חברות התקליטים. השפעה נוספת היא היכולת של אמנים להפיץ או למכור את המוזיקה שלהם ישירות לקהל היעד, ללא צורך בחברות הגדולות בתור המתווכים. תחום נוסף שהושפע מתוכנות שיתוף הקבצים היה השימוש הגובר באמצעים למניעת הקלטה/העתקה (DRM) המתבטאים בתעשיית המוזיקה בתוכנות החוסמות נגינה של דיסקים המכילים מוזיקה בכונני דיסקים המותקנים במחשב. במקרים קיצוניים היו תלונות על כך שאמצעים כאלה גרמו לבעיות תאימות עם נגנים מסויימים, כך שגם בנגני דיסקים רגילים לא תמיד היה אפשר להאזין ליצירות מוגנות. המקרה הקיצוני ביותר ארע בסוף שנת 2005, כשמפתח תוכנה זיהה את התוכנת הגנה בדיסקים שהופצו ע"י חברת סוני, ואבחן שפעולת התוכנה מקבילה לפעולה של תוכנת ווירוס בכך שלא ניתן לזהותה או להסירה ברגע שהיא מותקנת במחשב, והיא גם מהווה פרצת אבטחה חמורה אותה יכולים לנצל כותבים של תוכנות זדוניות יותר. החשיפה הובילה לאיסוף הדיסקים ה"נגועים" מהחנויות ולריבוי פרסומים שליליים על סוני. המצב בישראל בתחילת שנות התשעים, לפני עידן האינטרנט, נפוץ השימוש ברשתות BBSים, כאשר התחברות (בתשלום) לרשת כזו אפשרה הורדה למחשב של תוכנות ומשחקים המוגנים בזכויות יוצרים. תביעה של יבואני המשחקים בארץ נגד הרשת הדומיננטית בתחום הובילה לפשרה לפיה לרשת מותר להפיץ את התוכנות והמשחקים הנ"ל עד להפצתם בארץ (כישלון בפועל ליבואנים). המצב היום שונה משמעותית. חוק זכויות היוצרים הישן בישראל מתיר פיצוי של 10000-20000 ש"ח לכל הפרת זכויות. ארגוני המוזיקה בישראל כבר הכריזו מספר פעמים על כוונתם לתבוע משתמשים קצה, בדומה לתביעות של הRIAA בארה"ב, אבל בפועל נמנעו מכך. מהלך שכן בוצע היה פנייה לבית המשפט למתן צו לסגירת אתרי שיתוף קבצים מובילים, לתביעה כספית נגד מפעילי האתר ולדרישה לחשוף את פרטי המשתמשים של האתר. לאחר התדיינות הושגה פשרה לפיה האתרים יפעלו במתכונת מוגבלת אולם שאר הדרישות של הארגונים לא התמלאו בפשרה. פסיקה נוספת הורתה לספקיות אינטרנט לחסום את הגישה לאתר שיתוף קבצים כדי שהמשתמשים שלהן לא יוכלו לנצל את שירותיו. בשנת 2006 הגישה מפלגת מרץ הצעת חוק קיצונית (יחסית לחקיקה הקיימת) נגד משתפי קבצים. ההצעה הופכת כל יצרן או מפעיל של תוכנה/שירות לעבריין. לאור המחאה הנרחבת מקהל בוחריה (שנחשב לליברלי יחסית) הפסיקה מרץ את קידום ההצעה. חקיקה עתידית יכולה לשנות את המצב. מצד אחד התיקון המוצע לחוק זכויות היוצרים יכול להקטין את הפיצויים אותם ידרשו לשלם משתפי קבצים, אבל מצד שני חוקים עתידיים יכולים להקל על התובעים קבלת פרטי משתמשים מספקי האינטרנט. כרגע המצב המשפטי אינו ברור וארגוני המוזיקה מסתפקים באיומים ופעולות רק נגד גורמים מסחריים, ולא משתמשים פרטיים. ביבליוגרפיהhttp://en.wikipedia.org/wiki/Sony_Corp._of_America_v._Universal_City_Studios%2C_Inc http://en.wikipedia.org/wiki/Digital_Millennium_Copyright_Act http://en.wikipedia.org/wiki/Napster http://en.wikipedia.org/wiki/A%26M_Records%2C_Inc._v._Napster%2C_Inc http://en.wikipedia.org/wiki/Gnutella http://en.wikipedia.org/wiki/KaZaA http://en.wikipedia.org/wiki/MGM_Studios%2C_Inc._v._Grokster%2C_Ltd. http://www.nrg.co.il/online/10/ART1/450/517.html http://www.eff.org/wp/iaal-what-peer-peer-developers-need-know-about-copyright-law http://www.netlaw.co.il/it_itemid_9314_desc__ftext_.htm http://en.wikipedia.org/wiki/The_Pirate_Bay http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A3_%D7%A7%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%9D http://en.wikipedia.org/wiki/2005_Sony_BMG_CD_copy_protection_scandal http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3143779,00.html http://www.haaretz.co.il/captain/pages/ShArtCaptain.jhtml?contrassID=11&subContrassID=8&itemNo=673752 http://www.netlaw.co.il/it_itemid_9318_desc__ftext_.htm http://www.jonathanklinger.com/?p=30 http://www.jonathanklinger.com/?p=23
מאמר זה פורסם במקור בבלוג dotmad
תמיד התקיים מתח בין "מפירי זכויות יוצרים" לבין החקיקה בתחום, אבל מאז תחילת עידן תוכנות שיתוף הקבצים הוא מתבטא בצורה חסרת תקדים, וכולל היזונים הדדיים בין התוכנות הקיימות לבין החקיקה, כשאחד משפיע על התפתחות השני.
התקדים המשפטי הראשון שהשפיע על דיונים משפטיים מאוחרים יותר היה המשפט של חברת סוני נגד אולפני יוניברסל בשנת 1984, ובו פסק בית המשפט העליון של ארה"ב שהקלטת תוכנית על קלטת ווידאו (שיטת ה"בטאמקס" שנידונה במשפט הוחלפה מאוחר יותר ע"י טכנולוגיית הVCR המתחרה) למטרת צפייה מאוחרת יותר אינה נחשבת להפרת זכויות יוצרים, ושהיוצרים של אמצעים לשכפול מדיה אינם אחראים להפרת זכויות יוצרים שביצעו המשתמשים בטכנולוגייה באם הטכנולוגייה שייצרו משמשת גם למטרות חוקיות. פסיקה זו (הידועה בשם Betamax defense) עמדה במרכז ההגנה המשפטית של מספר תביעות בנוגע לתוכנות שיתוף קבצים, למרות שבד"כ ההגנה לא הצליחה לנצלה כדי להימנע מהפסד במשפט.
גורם נוסף שהשפיע על תביעות מאוחרות יותר היה חוק ה(Digital Millennium Copyright Act (DMCA, שנחקק בארה"ב בשנת 1998, ושנחשב לאחד מהחוקים המחמירים ביותר עם מפירי זכויות יוצרים בעולם כולו. בנוסף לכך הוא מספק מטריית הגנה רחבה לתוכנות לשמירת זכויות יוצרים (DRM) והופך נסיונות לעקוף אותן לפליליים.
נפסטר, השירות המוכר ביותר בתחום שיתוף הקבצים הושק בשנת 1999 ע"י שון פנינג והפך להצלחה מיידית. אולם כבר בשנת 2000 מספר אומנים ידועים, בינהם להקת "מטליקה" והזמרת "מדונה" הגישו דרישה לנפסטר להסיר מהחיפושים בשרתיה רשימה של עשרות אלפי קבצים שלטענתם הפרו את זכויות היוצרים שלהם. דרישה זו הייתה גם אחד מהמניעים לפסיקה נגד נפסטר בתביעה נגדה, מאחר והוכיחה שהחברה הייתה מודעת להפרת זכויות יוצרים ולא מנעה אותה. בשנת 2001 פסק בית המשפט העליון בארה"ב בתביעה שהגישו מספר חברות תקליטים נגד נפסטר, ובהתאם לחוק המילניום הדיגיטלי (שהוזכר קודם) קבע שהחברה אחראית להפרת זכויות יוצרים, ושבנוסף לאחריות כספית כלפי התובעים עליה גם להסיר עשרות אלפי קבצים המפרים זכויות יוצרים מהחיפושים שבוצעו דרך שרתיה. נפסטר לא הצליחה לעמוד בדרישה הנ"ל, דבר שהוביל לסגירת השירות בשנת 2001 ולפשיטת רגל בשנת 2002.
אולם לנפסטר קמו יורשים שמיהרו למלא את הוואקום שנוצר מקריסתה. רשתות מבוזרות ומבוססות פרוטוקול פתוח כמו גנוטלה הפכו תביעה של גורם מרכזי לבלתי אפשרית, אבל גם פגעו בביצועי הרשתות. דבר זה הוביל לעלייתה של קאזה כתוכנת שיתוף קבצים פופלרית לאחר נפילתה של נפסטר. קאזה הוקמה בהולנד, בה חוקי הגנת זכויות היוצרים לא היו מחמירים כמו החוקים בארה"ב. בנוסף לכך, בעקבות פסיקה בהולנד נגד בעלי התוכנה בשנת 2001 הועברה הבעלות על החברה ל"שרמן נטוורקס" הממוקמת באוסטרליה ובעלת תאגיד ברפובליקת וונואטו ובמקביל ערערו על הפסיקה, דבר שהוביל להפיכתה בבית המשפט העליון בהולנד, שקבע שהחברה אינה אחראית לאופן השימוש בתוכנה.אולם הצרות לבעלי קאזה רק התחילו בשלב זה, שבו הוגשה תביעה נגד "שרמן נטוורקס" בלוס אנג'לס ע"י קבוצה של חברות תקליטים ואולפני סרטים. התביעה הסתיימה בפשרה לפיה שרמן תשלם מאות מליוני דולרים לתובעים, ותהפוך את קאזה לשירות הורדות בתשלום. במקביל לתביעה בארה"ב נתבעה שרמן גם באוסטרליה, שם קבע בית המשפט שלמרות שהחברה אינה אשמה במישרין בהפרת זכויות יוצרים, עליה לשנות את התוכנה כך שלא תאפשר למשתמשים להפר זכויות אלה. כשהחברה לא הצליחה לשנות את התוכנה בזמן כדי לעמוד בפסיקת בית המשפט נחסמה הורדת התוכנה למשתמשים באוסטרליה. השימוש בקאזה דעך לאורך השנים, גם עקב ריבוי ה"רוגלות" (תוכנות האוספות מידע על המשתמש, בין השאר לצורך הצגת פרסומות) שהותקנו ביחד עם התוכנה. מפתחי קאזה פיתחו את תוכנת "סקייפ" לשיחות טלפון בחינם ע"י גבי האינטרנט ובסופו של דבר מכרו אותה לאתר "איביי" במליארדי דולרים.
במקביל לתביעות המאוחרות (2005) נגד קאזה התנהלה תביעה בארה"ב נגד "גרוקסטר", יצרנית תוכנה (באותו שם) שעבדה על רשת קאזה גם כן. גרוקסטר, שנתבעה ע"י אוסף של חברות מדיה ובראשן אולפני MGM, הגיעה לבית המשפט העליון לאחר שזכתה במשפטים בערכאות נמוכות יותר. היא טענה שלפי הגנת הבטאמקס (שהוזכרה בתחילת המאמר) לטכנולוגיה שלה יש גם שימושים חוקיים ולכן אינה אחראית להפרות חוק באמצעות התוכנה. טענה נוספת במשפט הייתה שפסיקה לרעת גרוקסטר תשפיע גם על יצרני חומרה כמו חברת "אפל", שיצרה נגן מוזיקה פופולרי ("אייפוד"). לאחר התלבטות ניכרת פסקו השופטים נגד גרוקסטר, מאחר והודגמה כוונה לעודד הפרת זכויות יוצרים באמצעות ההתנהגות של יצרנית התוכנה:
גרוקסטר נתבעה לשלם לתובעים 50 מליון דולר, וסגרה את השירות. הפסיקה הנ"ל גם הובילה את היצרנית של Limewire, תוכנת שיתוף קבצים נוספת, לדרוש ממשתמשים "לחתום" על הצהרה לפיה לא ישתמשו בתוכנה להפרת זכויות יוצרים לפני שיוכלו להורידו מהאתר.
לאור העובדה שהדור החדש של תוכנות שיתוף קבצים, ובראשן תוכנת "ביטורנט", מקשות מאוד על תביעות נגד יצרני תוכנות (ביטורנט פותחה מתוך מחשבה על שימוש חוקי - להקל על בעלי אתרים גדולים להפיץ קבצים ללקוחותיהם), עברו ארגונים בארה"ב לתביעות נגד משתמשים פרטיים, בראשם משתמשים בתוכנת "קאזה". השיטה הייתה קבועה: ארגון הRIAA (המייצג את חברות התקליטים) עקב אחרי משתמשים בקאזה ואסף ראיות על שיתוף קבצי מוזיקה מוגנים בזכויות יוצרים, ואז ניצל את חוק המילניום הדיגיטלי כדי להשיג את פרטיהם מספקי האינטרנט ולאיים עליהם בתביעות ענק אם לא יסכימו לשלם "כופר" (כמה אלפי דולרים לכל נתבע) כפשרה. אלפי אנשים נחשפו למכתבי איום מהארגון, ורובם שילמו התפשרו עם הארגון. בודדים כפרו באשמה ואף תבעו את הארגון בחזרה. השיטה הזו אמנם גרמה לירידה בשיתוף הקבצים (רק אדם המשתף קבצים חשוף לה, לא אדם המוריד קבצים שאינו משתפם ברשת), אבל גרמה למוניטין שליליים לארגון וזעם רב בקרב ארגוני צרכנים בארה"ב. בתקופה האחרונה ממקד הארגון מאמציו באוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטאות.
במקביל לכך פועלים ארגוני מדיה במדינות שונות בעולם (לרבות ישראל) נגד אתרי טורנטים (המכילים קישורים לקבצים ברשת ביטורנט) במאמץ להביא לסגירתם, בהצלחה מוגבלת. האתר המצליח The pirate bay נסגר למספר ימים בשנת 2006 עקב פשיטה של המשטרה השוודית על שרתי האתר, אבל נפתח מחדש וזכה לפופולריות מוגדלת. בינואר 2008 הוגשו בשוודיה תביעות נגד מפעילי האתר.
הפריחה של תוכנות שיתוף הקבצים גרמה בעיקר למותו של הדיסק כאוסף קבוע של שירים אותו חייבים לרכוש גם אם מעוניינים בהאזנה לשיר בודד. השימוש הענף בקבצי mp3 ובנגני מוזיקה ניידים (כמו האייפוד של אפל) גרם לכך שכל משתמש מעוניין לארגן את הספריית מוזיקה שלו כרצונו, דבר שגרם לפריחת האתר iTunes של אפל, המאפשר רכישת שירים בודדים דרך האינטרנט. ההצלחה של אתר זה מלמדת שמשתמשים מוכנים לשלם על מוזיקה, אבל לא בפורמט הנכפה עליהם מצד חברות התקליטים. השפעה נוספת היא היכולת של אמנים להפיץ או למכור את המוזיקה שלהם ישירות לקהל היעד, ללא צורך בחברות הגדולות בתור המתווכים.
תחום נוסף שהושפע מתוכנות שיתוף הקבצים היה השימוש הגובר באמצעים למניעת הקלטה/העתקה (DRM) המתבטאים בתעשיית המוזיקה בתוכנות החוסמות נגינה של דיסקים המכילים מוזיקה בכונני דיסקים המותקנים במחשב. במקרים קיצוניים היו תלונות על כך שאמצעים כאלה גרמו לבעיות תאימות עם נגנים מסויימים, כך שגם בנגני דיסקים רגילים לא תמיד היה אפשר להאזין ליצירות מוגנות. המקרה הקיצוני ביותר ארע בסוף שנת 2005, כשמפתח תוכנה זיהה את התוכנת הגנה בדיסקים שהופצו ע"י חברת סוני, ואבחן שפעולת התוכנה מקבילה לפעולה של תוכנת ווירוס בכך שלא ניתן לזהותה או להסירה ברגע שהיא מותקנת במחשב, והיא גם מהווה פרצת אבטחה חמורה אותה יכולים לנצל כותבים של תוכנות זדוניות יותר. החשיפה הובילה לאיסוף הדיסקים ה"נגועים" מהחנויות ולריבוי פרסומים שליליים על סוני.
בתחילת שנות התשעים, לפני עידן האינטרנט, נפוץ השימוש ברשתות BBSים, כאשר התחברות (בתשלום) לרשת כזו אפשרה הורדה למחשב של תוכנות ומשחקים המוגנים בזכויות יוצרים. תביעה של יבואני המשחקים בארץ נגד הרשת הדומיננטית בתחום הובילה לפשרה לפיה לרשת מותר להפיץ את התוכנות והמשחקים הנ"ל עד להפצתם בארץ (כישלון בפועל ליבואנים).
המצב היום שונה משמעותית. חוק זכויות היוצרים הישן בישראל מתיר פיצוי של 10000-20000 ש"ח לכל הפרת זכויות. ארגוני המוזיקה בישראל כבר הכריזו מספר פעמים על כוונתם לתבוע משתמשים קצה, בדומה לתביעות של הRIAA בארה"ב, אבל בפועל נמנעו מכך. מהלך שכן בוצע היה פנייה לבית המשפט למתן צו לסגירת אתרי שיתוף קבצים מובילים, לתביעה כספית נגד מפעילי האתר ולדרישה לחשוף את פרטי המשתמשים של האתר. לאחר התדיינות הושגה פשרה לפיה האתרים יפעלו במתכונת מוגבלת אולם שאר הדרישות של הארגונים לא התמלאו בפשרה.
פסיקה נוספת הורתה לספקיות אינטרנט לחסום את הגישה לאתר שיתוף קבצים כדי שהמשתמשים שלהן לא יוכלו לנצל את שירותיו. בשנת 2006 הגישה מפלגת מרץ הצעת חוק קיצונית (יחסית לחקיקה הקיימת) נגד משתפי קבצים. ההצעה הופכת כל יצרן או מפעיל של תוכנה/שירות לעבריין. לאור המחאה הנרחבת מקהל בוחריה (שנחשב לליברלי יחסית) הפסיקה מרץ את קידום ההצעה.
חקיקה עתידית יכולה לשנות את המצב. מצד אחד התיקון המוצע לחוק זכויות היוצרים יכול להקטין את הפיצויים אותם ידרשו לשלם משתפי קבצים, אבל מצד שני חוקים עתידיים יכולים להקל על התובעים קבלת פרטי משתמשים מספקי האינטרנט. כרגע המצב המשפטי אינו ברור וארגוני המוזיקה מסתפקים באיומים ופעולות רק נגד גורמים מסחריים, ולא משתמשים פרטיים.
המאמר פורסם לראשונה בבלוג: http://il.dotmad.net