מות ניזוק לאחר מתן פסק-דין מול עקרון סופיות הדיון

ככלל, עקרון סופיות הדיון אינו מאפשר הבאת ראיות בערכאת ערעור אלא במקרים נדירים וקיצוניים (1).

החריג למצב משפטי זה כיום הוא מות הניזוק לאחר מתן פסק-הדין בערכאה הראשונה ולפני מתן פסק-דין חלוט בערעור.

הדיון בעניין כזו החל עוד בשלהי שנות ה-60. בפרשת מחסני חמצן (2) סירב בית-המשפט העליון להרשות הבאת ראיה חדשה בערעור בהסתמכו על כלל סופיות הדיון (וגם על המשפט המקובל האנגלי אף שלפי סדרי הדין באנגליה הערעור מתברר על-ידי שמיעה מחדש).

גם מאוחר יותר - בשנת 1971 - לא הרשה בית-המשפט (פרשת עמיעז (3)). להביא ראיה בדבר מות ניזוק בעת הדיון בערעור. פסק-דין זה זכה לביקורת מלומדים (4) לפיה שורת הצדק מחייבת התרת הבאה ראיה כזו.

בפרשת טויטו (5) משנת 1993 נפסקה הלכה (מפי השופט אור), שתוקפה עומד עד היום, לפיה מות הניזוק מהווה חריג לכלל סופיות הדיון, בנימוק, שעובדת המוות מביאה ל''קיעקוע בסיס חישוב הפיצויים לניזוק''. נפסק, שיש להרשות ראיה בדבר מות הניזוק עד למתן פסק-דין בערעור. בפרשת הרץ (משנת 2002) (6) נפטר הניזוק זמן קצר אחרי חלוף המועד להגשת עתירה לדיון נוסף ובית-המשפט סירב להרשות הבאת ראיה כזאת והעדיף את עקרון סופיות הדיון. לא היה שינוי בעצם הלכת טויטו.

ניסיונות מאוחרים לשינוי הלכה זו (פסק-דין אטאס (7) וג'זמאווי (8)) לא הצליחו לגרום לשינוי ההלכה.

היום, לאחר חלוף כ- 20 שנה מאז נפסקה הלכת טויטו, הגיעה השעה לדעתנו לשקול אותה שנית. על רקע העומס הנורא המוטל על מערכת בתי-המשפט יש להציב זה מול זה את עקרון סופיות הדיון, הסדר והיציבות המשפטית בחברה, למול האינטרס להגיע לתוצאה אמיתית וצודקת על-ידי בית-המשפט כל עוד העניין מתברר בפניו.

טול מקרה של ניזוק, שנפטר מספר חודשים לאחר פסק-הדין, לעומת ניזוק, שהוגש נגדו ערעור והוא נפטר 4 שנים לאחר מכן בטרם ניתן פסק-דין בעניינו.

הטענה העיקרית נגד הלכת טויטו היא, שלמעשה שאלת תוחלת חייו של ניזוק מוכרעת כמעט תמיד בערכאה הראשונה על-ידי בית-המשפט לאחר שמיעת ראיות מומחים ואין שוני בקביעתו של בית-המשפט לגבי שאלה זו יותר מאשר לגבי קביעות עתידיות אחרות לגבי הניזוק, שחלקם, מטבע הדברים, לוטה בערפל בזמן מתן פסק-הדין. בעניין זה יש לציין את פרשת אבישר (9), בו סירב השופט אור להרשות הבאת ראיה נוספת בדבר פיטורי הניזוקה מעבודתה לאחר מתן פסק-דין בערכאה בדרגה הראשונה.

אין מנוס, לדעתנו, מאשר קבלת ההנחה המובנית, שקביעות בית-המשפט בערכאה הראשונה אינן סוף פסוק ומטבע הדברים הן עתידות להשתנות. מאידך יש לזכור, כי במקרים בהם קיימים בערכאה הראשונה קשיים בהערכת התרחשויות עתידות לגבי התנהלות חיי הניזוק או בתוחלת חייו עומד לרשות בית-המשפט כלי חשוב מאין כמוהו והוא פסיקת פיצוי עיתי. הן לגבי תאונות דרכים (ראה החוק (10) והתקנות (11) בעניין זה) והן בתחום נזקי הגוף בכלל (12). המסקנה היא, שמות ניזוק, מקום שתוחלת חייו הוערכה מראש על-ידי בית-משפט קמא, אינה שונה מכל קביעה אחרת לגבי התרחשויות עתידות.

השארת הלכת טויטו על כנה מעודדת ערעור אוטומטי של שני הצדדים (או למצער המבטחת) על כל פסק-דין של הדרגה הראשונה במחשבה (שלא לומר בתקווה), שמות הניזוק יקטין לאין שיעור את סכומי פיצויי הניזוק. לדעתנו ראוי, שבית-המשפט ישתמש לעיתים תכופות יותר בכלי זה במקרים הקיצוניים והקשים להכרעה ובהם יפסוק לנפגע פיצוי על דרך של תשלום עיתי.

דרך זו של תשלום הפיצויים לתובע נאמנה יותר למטרת הפיצויים, שהיא החזרת המצב לקדמותו, תביא לתוצאה הצודקת והתואמת ביותר למצב הניזוק בפועל ובד בבד תחסוך את הצורך בפנייה לערכאת ערעור ועריכת חישוב הפיצוי מחדש (שכן פסק-הדין נתון מראש במקרים מסוימים אלו לשינוי) ותשמור על היציבות המשפטית.

הפועל היוצא מכך גם יהיה, שהצדדים יימנעו מהגשת ערעורים מיותרים ותושג גם יעילות משפטית, שהיא הבעיה העיקרית עימה מתמודדת היום מערכת בתי המשפט בישראל.

                                                                                                     צבי לוטן, עורך-דין

(1) תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמד – 1984.

(2) עא 125-68 מחסני החמצן בעמ – עזבון המנוח ברנשטיין, פד כב (2), 914.

(3) עא 515-70 משה עמיעז ואח' – עזבון המנוח דוד מוזס, פד כה (2),17.

(4) פסיקת פיצויים לאחר שינוי נסיבות, א. ידין, הפרקליט, כז, חוברת ג, עמודים 306-307.

(5) עא 597-89 טויטו ואח' – כמאל ואח', פד מז (1), 874.

(6) בשא 3401-02 הרץ ואח' – עזבון המנוח מרדכי מנטל זל, החלטה מיום 29.5.02 (פורסם במאגרי מידע נבו).

(7) עא 5220-90 אטאס – שלום, פסק-דין מיום 19.6.94 (פורסם בנבו).

(8) עא 5856-05 ג'זמאווי – כלל חברה לביטוח בעמ, פסק-דין מיום 12.6.08 (פורסם בנבו).

(9) עא 724-90 אבישר – פייזקום (ישראל) בעמ, פסק-דין מיום 6.4.94 (פורסם במאגרי מידע נבו).

(10) חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשלה – 1975.

(11) תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), תשלח- 1978.

(12) עא 2300-92 רחמים – בית-חולים העמק ואח', פסק-דין מיום 23.5.95 (פורסם במאגרי מידע נבו).