כידוע, חברה בע"מ, הינה אישיות משפטית בפני עצמה, וכעקרון, עם התמוטטות החברה - אין בעלי מניותיה ו/או מנהליה נושאים באחריות אישית לחובותיה.

הפסיקה קבעה, כי כשלון עסקי גרידא של חברה בע"מ, אינו גורר חבות אישית, ואינו מחייב את האורגן בהפסדי החברה.

מאידך, הפסיקה קובעת, כי ישנם מקרים, בהם כן יש לחייב אישית את האורגנים של החברה שקרסה, וזאת בין מכח עילת הרמת המסך ובין מחמת אחריותם האישית לחוב החברה.

שאלת השאלות הינה : מהו הגבול בין "כשלון עסקי" ל"חבות אישית" ?

המציאות מלמדת, שלעיתים, הגבול שבין כשלון עסקי לבין הטלת חבות אישית, דק הוא ביותר.

לא ניתן ברשימה קצרה זו לעמוד על מכלול שיקולי בית המשפט, ולפיכך נתווה את

הכלל בסוגיה זו, ונאמר, כי כל עוד האורגן פעל בתום לב, תוך ניהול תקין של

החברה במהלך העסקים הרגיל שלה, לא תוטל עליו אחריות אישית.

מאידך, הוכחת מקרים של תרמית - יגררו את חיובו האישי לשאת בחובות החברה.

לא רק זאת: אף אם יוכח כי החברה התמוטטה עקב שיקול עסקי שגוי של האורגן, הרי שכל עוד שהשיקול נעשה בתום לב - לא תוטל עליו אחריות אישית, למרות הנזק שנגרם בגין החלטתו השגויה.[1]

ישנם מקרים סבוכים, בהם לא ניתן בנקל לקבוע האם פעולת האורגן הינה ניצול חוקי ומותר בהתאם לדיני החברות, או שמא ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת; האם פעולותיו נעשו בתום לב, או שמא הן נתקבלו על רקע הערכתו את קריסתה הקרובה של החברה.

בכדי לבחון את נורמות ההתנהגות של האורגנים, במסגרת הדיון אם לחייבם אישית אם לאו, ניתן להשתמש במבחני העזר הבאים:

א.  האם , במועד הרלוונטי, היתה לחברה תכלית כלכלית אמיתית, או שהיא נועדה להוות פיקציה ומחסום להגבלת האחריות האישית.

ב.   האם האורגנים פעלו במכוון להחצנת סיכוני החברה על נושים, שעה שהם ייהנו מפירות החברה.

ג.     כיצד התנהגו האורגנים עת הבינו - לגרסתם - כי העסק עומד לקרוס: מה עשו עם הכספים שהיו ברשותם, האם המשיכו ליצור התחייבויות, מה עשו עם הסחורה שרכשו וטרם שילמו עבורה לספקים? האם צמצמו רכישותיהם או שמא הגדילו הזמנות?[2] האם בוצעו פעולות של משיכת כספים, הברחת רכוש, הקמת חברה חדשה תוך כדי הסטת הזכויות אליה, ופעולות פסולות דומות?

 התשובות לשאלות אלו, ואחרות, עשויות להטיל אור על שאלת אופי ניהול העסק, ובהתאם ישליכו על שאלת אחריותם האישית של בעלי המניות/מנהלי החברה.

 יודגש, כי בכל מקרה יש לבחון מכלול הפרטים הרלוונטיים בסוגיה, ולא להסתפק בנתון אחד בלבד.

_____________

[1]           וראו: ת.א. (חיפה) 5842/90, ג'פרי בית לחם ואח נ' א.פוטשניק בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ה (4), 269(להלן: "בענין ג'פרי בית לחם") ; א.פרוקציה, דיני חברות חדשים לישראל, דין נוהג, דין הרצוי והדרך לחקיקה, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ירושלים (התשמ"ט- 1989), עמ' 323-324. כן ראו בענין אמנון ביבי,ה"ש 152: "לא כל דרך ניהול לא מוצלחת גוררת עמה בהכרח את המסקנה בדבר הפרת חובות תום הלב של מנהליה. רק אם מוכח ביצוע מעשה תרמית או הפרת חובת תום לב יש לחייב את האורגן באופן אישי".

[2]        כך, למשל, הסיק בית המשפט בת.א (ת"א) 39242/94, כהן אליצור נ' איתן גבעתי בע"מ ואח', את ידיעת מנהלת החברה אודות קריסה הצפויה של החברה,  מעובדת הגדלת הזמנותיה מהתובע, בסמוך לקריסה, ולפיכך חייב אותה, וכן את בעלת החברה , בחיוב אישי לחובות החברה שקרסה.

 __________________________

מאמר זה תמציתי, מיועד למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו מיועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

אודות הכותב:
עו"ד,נוטריון ומגשר זילברפלד אבי עוסק במשפט אזרחי - מסחרי זה למעלה מעשרים וחמש שנה, עם התמחות מיוחדת בתחום דיני הבנקאות, לאור עברו כמייצג בנקים בעבר.
כבוגר(ממר"ם), בו שירת כמתכנת וכמנתח מערכות מחשב, הרצה במכללת המחשבים "סיון", בנושא "היבטים משפטיים בפיתוח פרוייקטים", וכן נותן שירותים משפטיים בתחום הקנין הרוחני.

עו"ד זילברפלד הנו מחבר הספר "אחריות אישית בתאגיד והרמת המסך: דין, פסיקה ופרקטיקה" , העוסק בתחום הבעייתי ופופולארי כאחד: גביית חובות באופן אישי מבעלי מניות ו/או מנהלים של חברות שקרסו.