שני נושאים מרכזיים עמדו לאחרונה במוקד הדיון הציבורי:

הראשון, עסקת החילופין "הקטנה" שבוצעה עם החיזבאללה והשני, חידוש המו"מ עם הרשות הפלשתינית. לכאורה, אין קשר ישיר בין 2 הנושאים הללו. למעשה, למו"מ עם החיזבאללה זיקה הדוקה לנושא הפלשתיני. ראשית, נסראללה מציב את שחרורם של אסירים פלשתינים רבים כתנאי מוקדם למסירת מידע בדבר גורל החטופים. שנית, התביעה העיקרית של חיזבאללה כידוע היא שישראל תוציא לחופשי את סמיר קונטאר, רוצחם של בני משפחת הרן בנהריה בשנת 1979, ומי שהפך סמל מצמרר לאכזריות הבלתי - אנושית של הטרור הפלשתיני.

לפני ימים ספורים נועדתי בירושלים עם ראש ממשלת הרשות הפלשתינית. מפגש זה, שנערך ביוזמת יו"ר הכנסת איציק, היווה הזדמנות ייחודית עבורי להכיר מקרוב את סלאם פייאד, שמוגדר על-ידי רבים בארה"ב, באירופה ובישראל כ"תקווה הפלשתינית הגדולה". לאחר שעתיים במחיצת מר פייאד, התרשמתי שמדובר באדם כן, שפיו וליבו שוים, ואשר בחירתו בדרך ההידברות והדיאלוג עם ישראל איננה מהלך טקטי בלבד. יצאתי מן המפגש בתחושה עמוקה של צער. תסכולי נבע מתחושת החמצה על כך שב- 11 השנים שחלפו מאז הסכמי אוסלו ועד מות עראפאת, לא הצמיחה החברה הפלשתינית מנהיג שהסתייגותו מן הטרור והאלימות היא כה אותנטית. כמה דם יכול היה להיחסך, דם ישראלי ודם פלשתיני כאחד, אילו השכילה ההנהגה הפלשתינית לאמץ כבר אז את הגישה הריאליסטית שמאפיינת את סלאם פייאד.

גישתו זו של פייאד איננה שמורה רק למפגשים עם פרלמנטרים ישראלים או מערביים. קראתי את התבטאויותיו בכלי התקשורת, והתרשמתי מחדות עמדותיו ובהירותן. בראיון שנתן השנה ל- CNN ובו הטיח ביקורת במדיניות "ההתנגדות", שם הקוד לטרור האלים, שאל פייאד: "האם מצבנו טוב יותר משהיה? מצבנו היום קטסטרופלי. . . ההתנגדות? היא השמידה לגמרי את הפרוייקט הלאומי שלנו!"

עמדות אמיצות מביע פייאד גם בעתונות הערבית והפלשתינית. למשל, בראיון שהופיע בעתון אל שרק אלאוסט, התריע על כך שהמצב שהתדרדר בשל "ההתנגדות" כבר גרם לאלפי פלשתינים להגר מן האזור, בעוד פי כמה לא היגרו רק משום שאינם מסוגלים. מסקנתו:

"אם כן אנו מפסידים. למרבה הצער, הכיבוש לא הצליח במהלך עשורים לעקור את הפלשתיני מהאדמה - בעוד שהאנרכיה, אובדן השליטה הבטחונית ושפיכות הדמים עשו זאת".

אמירות כה נוקבות כנגד המאבק המזויין בישראל ראויות להערכה מיוחדת דווקא על רקע האתוס הפלשתיני, שמעלה על נס את המחוייבות לנהל מלחמת קודש (ג'יהאד) כנגד הכופרים, ושמבטיח לשאהיד (MARTIR) חיי נצח ושפע תענוגות בעולם הבא. כולנו זוכרים כיצד עראפאת, לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו, לאחר שכבר ענד על חזהו את מדליית פרס נובל לשלום - לא חדל להלל בכל הזדמנות את "מיליון השהידים שצועדים לירושלים!"

כיצד מתקשרים הדברים עם עסקת החיזבאללה? נדמה שכבר אין חולק על כך שממשלות ישראל לדורותיהן ביצעו טעויות חמורות, בעת ששיחררו פעם אחר פעם רוצחים מסוכנים במסגרת עיסקאות עם ארגוני המחבלים. העובדה שעשרות ישראלים נרצחו בפעולות טרור שבוצעו ע"י משוחררי "עסקת ג'יבריל", "עיסקת טננבאום" ועוד, איננה שנויה במחלוקת. משום כך, אסור להיענות לדרישת החיזבאללה והחמאס לשחרר מכלאם מאות רוצחים אכזריים, שידיהם מגואלות בדמם של אלפי ישראלים. כניעה לדרישה זו תטיל גזר דין מוות על עשרות רבות של אזרחי ישראל. יתירה מזו - אם נסראללה וחאלד משעל מצליחים בכח הזרוע והחטיפה לחלץ את אנשיהם מן הכלא, מי צריך את סלאם  פייאד?  מי צריך את אבו - מאזן? זו תהיה לא רק טעות בטחונית קשה אלא גם איוולת מדינית חמורה, שתמוטט את הרלוונטיות של המנהיגות הפלשתינית המתונה. מאה שנות הסתה פרועה ממילא העצימו בחברה הפלשתינית את החשדנות והספקנות כלפי רעיון ההשלמה עם קיומה של ישראל. אם גם הפעם תצליח הסחטנות של החמאס והחיזבאללה להוריד את ישראל על ברכיה - יבין כל פלשתיני שמדיניותם הפרגמטית של אבו-מאזן ופייאד אינה אפקטיבית כמו זו של המחנה הרדיקלי.

לכן יש לראות בחיוב את אמת - המידה הסבירה שאפיינה את "העסקה הקטנה" עם החיזבאללה. ישראל שמרה על איזון, פעלה בקור-רוח ולא שילמה מחיר מופרך תמורת גופת האזרח שהגיעה ללבנון. כך בדיוק על הממשלה לנהל את המשא ומתן גם בסוגיית 3 החטופים, שליט, רגב וגולדווסר, וגם בועידת אנפוליס: בזהירות, באחריות ומתוך מחוייבות להבטיח את מכלול האינטרסים הישראליים.

   ח"כ צחי הנגבי

יו"ר ועדת החוץ והביטחון