מאמר לראש השנה הבא עלינו לטובה שכותרתו "אם לא נשנה כוון רק רע יבוא עלינו"

אין אזרח שאם תשאל אותו אם הוא אוהב (רגשית, אמוציונלית, את ארץ ישראל הוא יגיד לך לא!)

אלה שבאמת לא אוהבים את ארץ ישראל כבר מזמן לא גרים כאן.

האמת שאי אפשר שלא לאהוב את ארץ ישראל!

מדינה שב-למעלה מ-60 שנה של קיומה הגיע להישגים אדירים, בכול תחום כמעט. (ומי שיתחכם ויגיד כי בתחום הספורט לא הגענו להישגים אז רק עם ניקח את ניצחונה של מכבי תל אביב באירופה מספר פעמים נוכל להתגאות גם בתחום הספורט)

אז מה באמת קורה לנו, האם הקדמנו את המאוחר, האם הרצון לחיי חופש ותענוגות הבהיר אותנו מדעתנו, האם אנחנו באמת יכולים להתנהג כמו באמריקה של המזרח התיכון?

לא ממש לא. אנו חייבים לקחת את התחלואים שלנו הצידה. השפע, הטוב, הקשרים, הסמוך, ההתהוללות של הצעירים, הרצון של המבוגרים בכול כוח להשתוות לצעירים, ההון הנקשר לשלטון, התקשורת המקפיצה אנשים מעלה גבוהה ומרסקת ברגע שזנחה אותם, חלוקת עוגה לא שיווניית וצודקת, ההליכה המהירה על כול סכסוך לבית המשפט. כול זה הינה סכנה קיומית לחברה שלנו, למדינה שלנו, לעצם קיומנו במדינה שלנו.

בהסתכלות אחורה על השנה שחלפה יש מקום למחשבה שהגיע הזמן לחשבון נפש. "הסולידריות בישראל התפרקה, וזה משרת מישהו", "המישהו הזה הוא בעלי ההון והאנשים שמכירים היטב את מנגנוני הכוח ומרדימים את הציבור על ידי פינוקים, כסף, הלוואות, פתיחות, חופשיות, ככה נמנעת  אופוזיציה. כך לציבור המורדם אין מאגר שממנו יוכל לשלוף את ההתנגדות שלו. הציבור הישראלי חש בבטן את ההתנגדות, אבל קשה לו לתרגם אותה לפעילות פוליטית נגד מבנה הכוח הנוכחי של מדינת ישראל, שהוא מבנה כוח מאוד לא דמוקרטי, שנשלט על ידי הון ושלטון ותקשורת,

גם המחאה של לפני שנה לא הביאה לשינוי. היה כעס שלא תורגם למעשים. ומהר מאוד האליטות עשו מניפולציות של הכעס הזה ותיעלו אותו למקומות לא מאיימים, הם הצטרפו למחאה או לא התנגדו לה וניסו לשדר כאילו הם תומכים בה. בזה הם הצליחו להשקיט אותנו שהרי לאן בדיוק נעלמה המחאה. ואני לא מתכוון שמחאה צריכה להיראות כמו שניסו הקיץ האחרון לקחת אותה לאלימות ודברי בלע כי הגרוע מכול קרה כאשר אדם עשה מעשה לעצמו וגמר את חייו בטרגדיה כול כך קשה הנובעת מתסכול ומחימום יתר לאלימות.

הפעם כ-יועץ עסקי אני רוצה להתרכז בדברים שלא בדיוק קשורים לעסקים או דווקא לכלכלה, הפעם כי-יועץ עסקי אני מנסה לנתח את מה שעובר עלינו ואיך נוכל לשרוד מול כול האויבים הקיימים ואלה שנוספו לנו בעשור האחרון. כמו איראן המהווה סיכון לישראל ולעולם כולו, אבל מה שעושים עם איראן זו שערורייה. משתמשים במכשיר הזה כמניפולציה בלתי פוסקת, ובינתיים אתה לא יכול לנסוע כי תשתית התחבורה היא עולם שלישי, יש אלימות בכל מקום, הצעירים פורקים רסן בדמות השתייה האלכוהולית ועישון הגראס מפה לפה, אתה פוחד לשלוח את הילד לגן של 35 ילדים עם סייעת אחת כי אין כסף לעוד סייעת, הדור הצעיר פה נאבק, והתשובה של הממשל , אומנם בצדק " 'איראן". הדור הקודם אומנם הצליח להגיע להישגים כאלה ואחרים בחברה הישראלית כי המדינה תמכה בנו והייתה זהות קולקטיבית,(היה את מבנה הקיבוץ, את הקואופרטיב, המושב, אחוות הלוחמים,) אבל היום אני ראה את הדור הצעיר. מצד אחד הוא חי במשק מופרט, ומצד אחר ממשיכים להלעיט אותו ברטוריקה של שנות השבעים - הציונות והעם היהודי והאנטישמיות, שממש לא מדברת אליו. וחבל..

הדור הצעיר חש את הכעס מכל הכיוונים ולא יודע מה לעשות אתו, וזו אחת הסיבות שרואים אנשים שנוסעים למקומות אחרים, מבינים שקנדה או אוסטרליה יכולים להיות מקומות טובים יותר לחיות בהם. אפילו באמריקה, עם כל הבעיות שלה. אם אתה חרוץ ובריא, אין ספק שהיכולת שלך לחיות חיי רווחה בארצות הברית גבוהה מישראל.

מה שאנו חייבים להפנים ולהבין שמה שעובד באמריקה לא יעבוד פה

לצערי מה שקרה הוא שאזרחי המדינה לקחו את הרעות החולות של ארצות הברית ולא השכילו ללמוד ממנה את הדברים הטובים. התפוררות האינטלקט, הידרדרות השיח ואובדן הערכים, בתהליך דומה לזה שעובר על החברה האמריקאית. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אמריקה בגלל ההבדלים בין שתי החברות: באמריקה יש 300 מיליון בני אדם ומתוכם 10% ממשיכים להניע את הכלכלה. תראה את מערכת החינוך האוניברסיטאית שלהם, תראה את בתי החולים שלהם, תראה את האיכות של האליטה המקצועית שלהם. אמריקה לא תיפול; רוב האוכלוסייה שם בורה, אבל יש מסה של אנשים שמחזיקים אותה בחיים ויש מסה של אליטה שמהגרת אליה. אבל בעוד האליטה בארצות הברית יכולה להניע את אמריקה קדימה, האליטה של ישראל יכולה לדאוג רק לעצמה, ולכן מי שצריך לפעול פה הוא הציבור". והציבור זה אומר אני ואתה כולנו.

כ- יועץ עסקי אני יכול לזהות כי התהליך שהתחיל בשנות השמונים ונמשך עד היום בניסיון לאמריקניזציה כאן בישראל התחיל ברגע שהתנתקנו מהזהות של האבות המייסדים, כשנמאס לנו ממילים גדולות כמו ציונות ומשימתיות, ורצינו לחיות. וכשאתה רוצה לחיות המודל שלך הוא של הצלחה חומרית, של גדול, של חוסר מחויבות בין-דורית או מחויבות לאידאולוגיה. בחלום האמריקאי יש חוסר מחויבות, 'אל תטריד אותי ואני לא אטריד אותך'. בישראל אהבו את זה מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל - זה קסם לחלק גדול מהציבור, בייחוד לאליטה העירונית. נמאס לה מהגשמות, היא רצתה מימוש. במקביל, החלו ההפרטות ונתנו רוח גבית לתהליך הזה. מערכת הערכים שלנו השתנתה. כסף נהפך להיות חשוב משום שכל הדברים האחרים נראים לא חשובים".

למעשה לא הפנמנו שאנחנו לא אמריקה, לא הפנמנו שאנו סובבים רוצחים ופנאטיים שהולכים ומונחים על פי עקרונות הדת וכול מטרתם היא להשמיד אותנו בדרך זו או אחרת, אנו לא יכולים לשחות בים של כרישים שאנו לבושי בגדי ים צמודים כדי לראות ולהראות. אבות אבותינו אלה שייסדו את המדינה הזאת הם אלה שהרביצו לדור הקודם ציוניות וחזון והבנה כי על חרבינו אנו צריכים לחיות, ואם תשאל היום את הצעירים על דור המייסדים הם יצביעו על שמות של רחובות וימשיכו לשתות את כוס השתייה המלא באלכוהול.

"ברגע שהאליטה תשדר שיש דברים יותר חשובים מכסף, אולי יהיה שינוי. זה לא יקרה בקרוב, כי עוד לא מספיק רע לציבור כדי שיהיה שינוי. ומדוע אנו צריכים לחכות לרע כאשר אנחנו בזכות המנהיגים שלנו יכולים לנסות ולשנו, ובמקום למצוא ולכבד עוד לוביסטים בכנסת, וכאשר כו שר א חבר כנסת יודע שכול מה שלא יעשה הוא חייב להתייעץ עם יועץ תקשורת, משפטן, כלכלן, מקליטן, בכדי להכין כבר את כתב ההגנה של המחר וכול זאת בגלל זכות הציבור לדעת (אנחנו לא אמריקה כפי שציינתי, (התפלאנו איך במלחמת המפרץ הראשונה ה-CNN שדרה מזירת המלחמה וזאת בגלל זכות הציבור לדעת) כאן במזרח התיכון צריך להתנהג כמו שהמחבלים מתנהגים, בשקט, בסודיות בעלטה ולא בסיסמא "זכות הציבור לדעת" כול דיון בטחוני הופך לדיון פומבי. וכך אנו רוצים לשמור על ביטחוננו.

אני לא יודע עם מנהיגינו בכלל אשמים כאשר הם יודעים שהם נמצאים על המוקד, משום מה אנו לא מבינים שהם כמונו בני אדם שנבחרו לתפקידים אחראים ולא צריך לשפוט אותם כול שניה ודקה. השפיטות הקלה הזאת היא שמקשה על מנהיגות לתפקד. ואני חוזר ואומר בפרט במציאות הים תיכונית בו אנו נמצאים.

"כשאתה לא נאבק בדברים הלא טובים, אתה פחות בן אדם. חומר הוא אמצעי להשגת איכות חיים, שלך ושל הילדים שלך. זו לא אידאולוגיה גדולה, אבל אנחנו מאבדים את התשוקה להיאבק למענה"

ההון האנושי בישראל, אינו הבעיה. הבעיה היא הרוח הכללית. "יש פה אנשים טובים: רק מה ששיגע אותנו זה הרצון לחיות חיים של חופש. זה טוב זה נכון, אבל לא במציאות הישראלית.

שינוי עוד אפשרי. ראה את אמריקה  בתחילת המאה ה?20 צמחה באמריקה תנועה פרוגרסיבית שפעלה לשיפור איכות החיים של האזרחים. היא קידמה תיקוני חקיקה שאפשרו לנשים להצביע, וכן הגבירו את הפיקוח על קרטלים ואת הרגולציה בתחומי הסביבה. התנועה הזאת גם הצמיחה פוליטיקאים בולטים,והחלה תהליכים שהשפעתם ניכרת בארצות הברית עד ימינו, כגון מיסוי פרוגרסיבי ומרכזיותו של הבנק הפדרלי.

הרצון הוא לאמונה שאפשר לשנות. לשנות ולהוביל מהלכים שתחזיר את היוקרה למקצועות שבאים לשפר את חיינו, כגון רפואה, הוראה ועבודה סוציאלית. חשמל, נגרות, אינסטלציה, עיבוד שבבי, ולא רק מקצועות היוקרה כמו מנהל עסקים וכלכלה או עריכת דין ומשפטים. כול זאת יכול לקרות רק באם הפוליטקאים והמפלגות השפויות הקימות יקומו יום אחד יזרקו מעליהם את חליפות הצביעות הנכפת עליהם כתוצאה מהצורך של הציבור לדעת ולשפוט כול מהלך ושתתנגד לרטוריקה המשטיחה. לקשר הון? שלטון? ביטחון. שתזהה את האליטה האמיתית, זו שיש לה מחויבות אמיתית ונקייה לחברה שלה. זה לא יקרה מהר, אבל זה יקרה ויחלחל ואז מפלגות קימות ומאוחדות  יוכלו לקדם מהלכים חשובים לטובת הציבור שישפיעו לעתיד המדינה.

כול זה כפי שציינתי חייב לבוא מלמעלה, מהרצון של אלה שלמעלה להוביל את העם נכון ולא ללכת רק לפי מוסכמות ה-OECD שכולם מתפארים בהם. (למרות שאנו במרבית הדברים רחוקים מלעמוד בקריטריונים של ה-OECD)

מנהיגות היא זאת שיוצרת מהפכים נחוצים ולא מתחשבנת מה יגידו ואיך יגידו.

מנהיגות נכונה מתבקשת, זועקת, צורחת, היום בשעות המבחן הקשות שהעם הזה עובר והסכנות הקיומיות לו.

הפצצה באיראן אולי נכונה אולי לא, אני לא ביטחוניסט שיכול לקבוע עובדה זאת מה שאני יודע שהשינוי המהותי הדרמטי צריך לבוא מכוון המפלגות מעלה. לא בפיזור נוסף של עוד מפלגות ששוב פעם יפרידו את העם ההפך באיחוד של מפלגות ובלקיחת אחריות אמיתית להמשכיותו שלם העם.

שתהיה שנה טובה לעם ישראל היקר.