ריח, בדומה ליופי, הוא עניין של הרגשה אישית. עד עצם היום הזה לא קיימים קריטריונים ברורים אשר יכולים לקבוע האם ריח מסוים הוא נעים או לא, נייטרלי או מפריע. יחד עם זאת, ההתייחסות של כל חברה לריחות מבוססת על מוסכמות. כך, למשל, בכל חברה המערבית רוב האנשים יסכימו, שריחות של רקבון, עובש, זיעה, צואה וכדומה הם ריחות רעים, ומכאן רק דרגת העוצמה של הריח נתונה לשיקול האישי של כל אחד ואחד. ריח של פריחה, ריח של רוח ים, ריח של קפה שחור ושל לחם טרי – כל אלה נחשבים בחברה לריחות נעימים, בכל עוצמה שהיא.

יחד עם זאת, ההתייחסות המקובלת בחברה לריחות עשויה להיות שנויה במחלוקת גם כאשר מדובר על אנשים בעלי רקע אחד ותרבות משותפת. כך, למשל, ישנן גבינות משובחות ויקרות המפיצות ריח אופייני של רקבון, אשר חלק מהאנשים תופס כריח רע. ייתכן כי הסיבה להתיחסות כה שונה נעוצה בעוצמתו של הריח: בסך הכל, מקור הריח הוא זעיר יחסית. דוגמא נוספת להתיחסות דו משמעית בחברה לריחות ניתן לראות בריחות חריפים כגון ריח של שום. חלק מהאנשים נהנים ממנו, בעוד שאחרים סובלים. גם ריח של כתורת או ריח של טבק עשוי להיות נעים רק לחלק מהאנשים.

ההתיחסות של כל חברה לריחות מבוססת על תרבות ומנהגים מקובלים. כך, למשל, ריח של זיעה נחשב לרע בכל התרבויות המערביות, ויחד עם זאת בחלק מהמצבים נסלח לאדם מזיע. לעומת זאת, ביפן אנשים מקפידים הקפדה יתרה על כך שאף אחד לא ישים לב שהם מסוגלים להזיע. הזעה נחשבת לתופעה מבישה. לעומת זאת, בחלק מהפולחנים הבודהיסטים בהודו ריח של גללים אינו נחשב לרע.

לסיכום, נראה שהמשפט הידוע שמכריז כי אין להתווכח על ריח, הוא נכון. תפיסתנו של הריחות השונים מבוססת במידה רבה על התיחסות החברה לריחות אלה. לכן יצרני הבשמים המסחריים שוברים את הראש בנסיון להפיק ריחות שימצאו חן בעיני מרבית הצרכנים, מתוך התחשבות ברקע התרבותי שלהם והכוונה אל קהל יעד מוגדר. ניחוח נעים בעוצמה הנכונה עשוי להפוך אדם רגיל למושך, ומוצר מן השורה למותג.