בתיק גירושין שנדון בפני בית הדין בבית הדין הרבני בתל אביב, נדונה תביעת גירושין של בעל, נגד אשתו. בית הדין קיבל את עמדת הבעל. בפסיקה נקבע כי האשה היא הגורם העיקרי לסכסוך בין הזוג. עוד נקבע כי האשה הגישה תלונות סרק במשטרה וכי ניהלה מסע אינטנסיבי להרחקת הבעל מן הבית.

ביה"ד תיאר בחומרה רבה את התנהגותה ופעולותיה של האשה והתייחס אליה כמי שהתנהגה בפרובוקטיביות ומתוך מטרה לפגוע ולהזיק לבעל לשמו הטוב ולפרנסתו.

עוד קבע בית הדין כי הבעל עזב את דירת המגורים מפחד מהתנהגות הפרובוקטיבית של האשה ותלונות השווא וכי הבעל היה נתון במצב של "מלכודת ופחד תמידיים מפני פרובוקציות" ולכן עזיבתו את הבית מוצדקת וראויה.

בלשון בית הדין: "מדובר בבני זוג משכילים, הבעל הוא עו"ד במקצועו, וגם האשה סיימה את לימודי המשפטים, האשה הייתה מודעת היטב למשמעות של הזמנת משטרה לביתם בשעות הלילה המאוחרות, ולנזק שהדבר עלול לגרום לתדמית הבעל ולפרנסתו כעו"ד. היא גם הבינה היטב שאין בתלונתה ממש, וכי המשטרה לא תעשה דבר עם תלונה סתמית. ולכן הייתה הזמנת המשטרה בבחינת הטרדה לשמה, אולי מתוך תקוה שימליצו לבעל להתרחק מן הבית לזמן מה."

בית הדין קבע מפורשות כי האשה יצרה מצב בו אין מנוס מגירושין, כי היא במו ידיה ובהתנהגותה גרמה לבעל להתרחק מהבית.

בשולי הדברים קבע ביה"ד כי בני הזוג "ניהלו חיי זוגיות פתוחים תוך שהם שומרים על קשרים קודמים עם חברים וחברות מלפני הנישואים". וקבע כי כבר מראשית הנישואים לא השכילו לבנות לעצמם מערכת נישואים יציבה.  להיפך, לדברי בית הדין הם "המשיכו לקיים מערכות נפרדות של יחסים הדוקות עם חברים אחרים וכל אחד מהם שמר על עולמו הפרטי בלי לשתף את זולתו, גם את הבילויים והחופשות לרבות הטיולים לחו"ל עשו בנפרד."

עוד קבע בית הדין כי בטרם פתיחת הליכי הגירושים הבעל עשה מהלך "מאוד משמעותי" כשהלך לקראת האשה וקיבל את דרישתה להתרחק מהוריו, למכור את דירתו שהייתה בסמיכות להוריו ולרכוש תחתיה דירה בתל אביב. הבעל גם שיפץ את הדירה ועזב את עבודתו כדי לחזור מוקדם יותר הביתה, וכל זאת על מנת לפייס את האשה ולצורכי שלום בית. יתרה מזו, בית הדין ניסה לפשר בין הצדדים ואף העלה הצעות פשרה אולם האשה סירבה לכל הצעה ולכל ניסיון פשרה.

לסיכום, על סמך כל הנסיבות המצטברות דלעיל קבע בית הדין בפסק דין כי האשה חייבת להתגרש מהבעל חרף התנגדותה המתוארת לגירושין.

עו"ד נתנאל ירימי, אשר ייצג את הבעל מבהיר כי, פסק דין לחיוב בגירושין הוא אקט נדיר בפסיקת בתי הדין הרבניים, והוא אינו ניתן להשגה בנקל. למעשה מדובר באקט בו כופה בית הדין על אחד מבני הזוג להתגרש מבן הזוג השני, וזאת חרף התנגדותו.  אחד המקרים הבודדים של חיוב בגירושים הוא בדרך כלל מקרה של בגידה אולם גם כאן ידרוש בית הדין  הוכחה חד משמעית וחזקה למעשה הבגידה, ובלשון בית הדין יש להראות "קולמוס בקסת". דהיינו, בית הדין ידרוש צילומים של ממש המראים קיום יחסי מין ברמה של  "חדירה" של ממש.

במקרה שלפנינו חרג בית הדין מהקונספציה הזו, כאשר חייב את האשה בגירושים ללא שהוכחה בגידה כלל, לא קלמוס ולא קסת, אלא על סמך נסיבות עובדתיות מצטברות שמהן הסיק בהיגיון ובשכל ישר ובאופן חד משמעי כי אין מנוס מחיוב  בגירושים וסיום וחיסול סגת הנישואים שכיום הם נישואים "על הנייר".

אכן, מדובר בבשורה מבורכת לכל אותם העגונים אשר בני הזוג שלהם מסרבים להתגרש ומחזיקים את הנישואים "על הנייר" שנים רבות מבלי שבתי הדין הרבניים מחייבים אותם ב גירושין.