בסוף שנת 2004 התפרסמו בעיתונות העולמית ידיעות בקשר לרכישת זכויות לשימוש בפטנטים של חברת אלדין מתל אביב על ידי מעצמת התוכנה RSA. המדובר בשני פטנטים העוסקים בהתקני אבטחה ניידים, הידועים בשפה המקצועית בשם security token. התקן אבטחה נייד הינו מעבד זעיר המותקן בתוך מארז בגודל של מחזיק מפתחות, ומתחבר למחשב באמצעות חיבור ישיר, כמו למשל USB, או חיבור אלחוטי. התקני אבטחה משמשים בדרך כלל לצורך זיהוי משתמשים.

היקף ההגנה שמעניק הפטנט הראשון 6,763,399 US הינו מדהים: כל התקן אבטחה נייד שמכיל כרטיס חכם (Smart Card) ומתחבר אל המחשב באמצעות חיבור USB, חייב היום בארה"ב ברכישת זכויות שימוש מאלדין. היקף ההגנה של הפטנט השני 6,748,541 US רחב אף יותר ומכסה כל התקן אבטחה נייד שמכיל בתוכו מידע המאפיין את המשתמש ומתחבר למחשב באמצעות חיבור ישיר, כמו USB למשל.

אגב, מקימי RSA, ריווסט, שמיר ואדלמן, הם שהמציאו את ההמצאה נשוא הפטנט האמריקני הידוע למפתחות ציבוריים 4,405,829, שמהווה בסיס ליישומי אבטחת מידע באינטרנט כגון אישורים דיגיטליים, אבטחת דואר אלקטרוני, ועוד. למעשה המצאה זו הטביעה את חותמה במשך שני עשורים על נושא האבטחה של המידע ברשת האינטרנט, ובעטיו של הפטנט עליה הפכה RSA למעצמת תוכנה עולמית. הפטנט היה בבעלותו של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס MIT והושכר לממציאיו, שהקימו את RSA. תוקף הפטנט פג בשנת 2000.

פטנט הוא בלעדיות לתקופת זמן מוגבלת שמוענקת על ידי מדינה לממציא על המצאתו, או למי שרכש את הזכויות על ההמצאה ממנו. יש לשים לב שפטנט אינו המצאה, כפי שמשתמשים בשפת יום-יום, אלא בלעדיות על המצאה. החוק מעניק לבעל פטנט זכות בלעדית לשימוש בהמצאה, ייצורה, שיווקה ויבואה לתחומי המדינה בה הוא ניתן, זכות שפירושה המעשי הוא מונופול על ההמצאה.

הבה ניקח כדוגמא את תכונת הרטט בטלפונים סלולאריים. אם לייצרן מסוים של טלפונים סלולאריים היה פטנט על הרטט, אין ספק שהוא היה נותן יתרון לבעליו על פני מתחריו, שכן למתחרים אסור היה לשלב את הרטט בטלפונים שהם מייצרים בלי הסכמת בעל הפטנט. אמנם בעל הפטנט היה יכול לאפשר ליצרנים האחרים לקנות ממנו את הזכות לשלב את תכונת הרטט במכשירים שלהם, אולם מן הסתם הסכום שהיה דורש היה גבוה, דבר שהיה פוגע ברווחיות של המתחרים. למתחרים הייתה עוד ברירה, והיא הוזלת המכשירים שלהם, הוספת תכונות נוספות למכשירים שלהם תמורת אותו המחיר וכדומה, אולם איך שלא נסתכל על זה הרווחיות שלהם הייתה נפגעת.

מצב הנחיתות היה נמנע אם למתחרים היה מאגר פטנטים שווה ערך למאגר הפטנטים של בעל פטנט הרטט. במקרה כזה מתחרה היה יכול לחתום על עם בעל פטנט הרטט על הסכם לשימוש הדדי בפטנטים שלהם, cross licensing בעגה המקצועית. אולם גם בלי חתימה על הסכם כזה, כאשר מצבת הפטנטים של שתי חברות הינה שווה ערך, נוצר "מאזן אימה" שמשמעותו שכל אחת מהחברות יכולה לעשות שימוש בהמצאות נשוא הפטנטים של המתחרה מתוך הבנה שאם תתבע על הפרה, היא תוכל לתבוע את החברה האחרת. זה מאזן אסטרטגי שיכול להבטיח שקט תעשייתי לשתי החברות.

פטנטים הם גם כלי שיווקי שכן באמצעותם ניתן לשכנע לקוחות פוטנציאליים לקנות רק מבעל הפטנט: מאחר ולקוח הקונה מוצר שמפר פטנט הינו שותף לדבר עבירה, הוא עשוי להעדיף לקנות מוצרים שאינם מפרים פטנט, ממש כמו שצרכן מוסיקה עשוי להעדיף תקליטור חוקי על פני מועתק. די סביר שבעל פטנט לא יתבע את הלקוחות על ההפרה ויסתפק בפעולה רק נגד יצרני מוצרים מפרים, אבל בכל זאת הלקוח מסתכן בכך שהוא עלול לקנות מוצר שעשוי לרדת בשלב מסוים מהמדפים שכן הוא פחות ריווחי לייצרן שלו. נקודה זו היא חשובה במיוחד למוצרים הנמכרים הלאה, כגון מכוניות.