בעיני, הסיבה לרוב הסכסוכים הפנימיים שלנו, בין חרדים לחילונים, אשכנזים לספרדים, מתנחלים לפלסטינים, דומה לסיבה שבגללה יש סכסוכים פנימיים גם בתוכנו. המתכון הנכון ביותר לפיוס אם כן, הוא טיפול פסיכולוגי מקיף. לכולם.
אדגים את טענתי מענייני אקטואליה: לפני זמן לא רב קיבל אדם קצת משונה שלוש שנים בכלא, יען כי זרק נעל על נשיאת בית המשפט העליון. במקום לשלוח אותו, לכל היותר, לעבודות שירות ולחייב אותו להשתתף בסדנא לשליטה בדחפים, שלחו אותו לכלא. במקום לשלוח לטיפול, שלחו למאסר.
אבל זה לא הכל: נהגים שהרגו הולך רגל וניסו לברוח מתת את דינם, קיבלו לאחרונה שלוש שנים בלבד בעסקת טיעון. עברייני מין מקבלים שלוש שנים, סוחרי סמים, סרסורים, מי לא עמד לדין ויצא עם שנה או שנתיים בפנים. אבל האזרח האומלל הזה, אזרח שעל פניו נראה כאידיוט גמור, עשה מעשה אחר, חמור בהרבה: הוא התעסק עם כבוד השופטת.
מבחן בוזגלו? שכחו מזה. לו היה זורק נעל על אדם ברחוב, לו היה זורק נעל על עובד חברת הדואר, על מאבטח בקניון, על מוכר שווארמה, היה נפתח לו תיק ונסגר לאחר חצי שנה מחוסר עניין לציבור. במקרה המחמיר ביותר הוא היה יושב שבועיים במעצר, משלם איזה קנס, ואולי מקבל גם צו הרחקה. אבל להתעסק עם שופטת? זה כבר עניין אחר. ולמה? כי גם בית המשפט, כישות, נפגע באופן הזקוק לטיפול. זו הייתה פגיעה נרקיסיסטית בכבודה של המערכת. ראו איך התפתח סיפור של אדם הזקוק לטיפול לא מסובך, לתוך קרב כל כך קשה עם סוף טראגי בכלא. ראו כמה נורא זה להזניח את הנפש.
אני מביא את המקרה הזה כדוגמא, אבל כך אני רואה את כל ענייני האקטואליה: ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, מרגיש אשמה על מה שחולל לארמנים, אז הוא משליך עלינו את זעמו. ענת קם מתקוטטת עם דמויות סמכות ואוגרת באופן כפייתי מסמכים - לכל משבר יש סיבה, ובעיני היא קודם כל סיבה פסיכולוגית, הנעוצה באיזה רעב או משבר.
כך אני רואה גם את היחסים בין העדות השונות והחברות השונות בחברה הישראלית. יותר ממצע חדש או מסמך הבנות, יש צורך בטיפול קבוצתי הגון. נשבע לכם שזה יעזור. ואחר כך אולי אפילו אכתוב על הטיפול הזה ספר.
חנוך דאום הוא עיתונאי ומחבר הספר "בשביל הנפש" יחד עם אריאל הרטמן, שיצא לאור לאחרונה.