חורבן בית ראשון

"השמרו לכם פן יפתה לבבכם!"

לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, הם הוזהרו על ידי משה רבינו ויהושע בן-נון שלא יעבדו עבודה זרה. שכן הארץ אינה סובלת עוברי עבירה, ואם יחטאו, לא יוכלו להתקיים בה. באותה תקופה, היתה עבודה זרה תאווה חזקה ביותר וקשה מאד היה לעמוד בפני פיתוייה. כשהשתקע עם ישראל בארצו, הוא שכח את ה' שגמל עמו כל טוב והחל לעבוד עבודה זרה.ירבעם בן נבט היה המלך הראשון שהחטיא את העם בעבודה זרה. הוא העמיד שני עגלי זהב בבית אל ובדן, מנע מעם ישראל לעלות לירושלים בחגים ואמר להם: "רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א', י"ב). אחריו קם המלך אחאב שהמשיך לחטוא ולהרשיע. הוא השכיח את שם ה' מפי הבריות ומחקו מספר התורה. במקומם כתב את שם "הבעל" (עבודה זרה באותה תקופה). גם מנשה, מלך יהודה, הרשיע מאד. הוא החריב את מזבח ה' ובנה במקומו מזבחות לבעל. העמיד פסל בבית המקדש וברוב רשעותו אף הרג את ישעיהו הנביא, שהיה סבו, אבי אמו. בתחילה התביישו בני ישראל במעשיהם ועבדו עבודה זרה בסתר. אולם כשהתרגלו לכך, החלו להתגאות בעבודה זרה ועבדו אותה ברחובות עיר. כל אותה תקופה חס עליהם הבורא, האריך להם אפו ונתן להם אפשרות לשוב בתשובה. בחסדיו הרבים אף שלח להם נביאים שהתרו והזהירו השכם והערב, אולם דבריהם נפלו על אוזניים אטומות. עם ישראל היה שקוע עמוק בחטאיו וסירב לקבל את דברי התוכחה.


נבואת ירמיהו

אחד הנביאים שנשלחו להזהיר את עם ישראל היה ירמיהו הנביא. הוא ראה את ישראל בקלקלתם וניסה להוכיחם שיחזרו למוטב. בלב כואב צעק ואמר: "'על שבר בת עמי השברתי קדרתי... הנה קול שוועת בת עמי מארץ מרחקים, הה' אין בציון אם מלכה אין בה?' כשאני רואה את העתיד לבוא על ירושלים, לבי שבור ורצוץ. מתחנן אני אליכם: שובו מדרכיכם הרעים!"ירמיהו התנבא נבואות קשות מאד עם ישראל: "כה אמר ה' צבאות, אלהי ישראל, הנני מאכילם את העם הזה לענה, והשקיתם מי ראש, והפיצותים בגויים אשר לא ידעו המה ואבותם, ושלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם" (ירמיה ט', י"ד-ט"ו). "ונתתי את ירושלים... מעון תנים, ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב" (ירמיה ט', י'). "והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד" (ירמיה ז', ל"ג).כששמעו בני ישראל את הנבואות הקשות, הם רדפו את ירמיהו ולא הטו אוזן לדבריו. נביאי השקר שכנעו את העם שה' מסר להם נבואות טובות של שלום וניצחון, של שקט ושלווה. ירמיהו התחיל להתנבאות בזמן מלכות יאשיהו המלך. בניגוד לקודמיו, היה יאשיהו מלך צדיק שניסה בכל כוחו להחזיר את העם למוטב ולקרבם לאביהם שבשמים. אולם הוא מת במלחמה עם פרעה נכה מלך מצרים. אחריו מלך בנו, יהואחז, אולם גם הוא הומת כעבור זמן קצר על ידי פרעה נכה. במקומו מלך יהויקים, אחיו. יהויקים חטא והחטיא את ישראל. בזמן מלכותו, מלך על ארץ בבל נבוכדנצר שהיה מלך עריץ וקשה וכבש ארצות רבות.


נבוכדנצר מפחד

כשעלה נבוכדנצר לשלטון, יצאה בת קול מהשמים ואמרה לו: "עבד רע, לך והחרב את בית המקדש, שבניו מורדים ואינם שומעים בקול ה'". אולם נבוכדנצר חשש שהקב"ה יעניש אותו כפי שהעניש את סנחריב.בעברו, היה נבוכדנצר שר צבאו של סנחריב, מלך בבל. באחת ממלחמותיו עלה סנחריב להילחם בירושלים כשעמו צבא ענק. באותה תקופה מלך בירושלים חזקיה המלך, שהיה צדיק מאוד וחיזק את העם בתורה וביראת שמים. חזקיה ראה את צבאו האדיר של סנחריב, אולם לא חשש כלל. מתוך ביטחון מלא בבורא עולם עודד את העם להקריב את קרבן הפסח כמדי שנה בשנה בשירה ובהודיה לה'. באותו לילה, ליל הסדר, התרחש נס מופלא ביותר: מלאך ה' הכה את כל מחנה סנחריב, אשר מנה 185,000 מפקדים, לבד מחיילים לאין מספר. יושבי ירושלים קמו בבוקר, והנה מחנה סנחריב כולם פגרים מתים. רק ששה אנשים הותיר ה' מכל המחנה ביניהם היו: סנחריב, שני בניו ונבוכדנצר. זאת כדי שיהיה פרסום לנס גדול זה.הששה ברחו לארצם. בדרך נדר סנחריב נדר לעבודה זרה שלו ששמה היה 'נסרוך' (נסר מתיבת נח), שאם יגיע בשלום לארצו, יקריב את שני בניו קרבן לעבודה זרה. כאשר שמעו זאת בניו, קמו עליו והרגוהו. כששמעו עמון ומואב את דברי הנביאים המתנבאים על חורבן ירושלים, שלחו לומר לנבוכדנצר: "דע לך שעתה הגיע הזמן לכבוש את העיר". השיב להם נבוכדנצר: "ירא אני שלא איענש כפי שנענש סנחריב". שלחו ואמרו לו: "אל דאגה, הקב"ה לא נמצא עימם עכשיו ולא יעשה להם ניסים כפי שעשה להם בעבר". אמר להם: "בכל זאת, אם יתפללו אליו ישראל בכל ליבם, הוא יענה להם". אמרו לו: "ה' רחוק מהם מאחר שהרבו לחטוא, ואפילו יקראו ויתפללו אליו, לא ישמע לקולם!"


נבוכדנצר עולה לירושלים

נבוכדנצר רצה להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים, אך מאידך, חשש נבוכדנצר רצה להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים, אך חשש מאד. הוא החליט לעשות סימנים שונים כדי לדעת האם יצליח במלחמתו או לא. שלח חץ על שם רומי, אך החץ נפל, שלח חץ על שם אלכסנדריה והחץ נפל, שלח חץ על שם ירושלים והחץ המשיך ולא נפל. הוא עשה סימנים נוספים, ומכולם ניכר היה שאכן יעלה בידו לכבוש את ירושלים.בשנה השניה למלכותו עלה נבוכדנצר להילחם בירושלים. הוא הצליח להכניע את ירושלים ואת המלך יהויקים, אולם לא הגלה את עם ישראל מארצו, אלא שעבד אותם וגבה מהם מיסים. יהויקים המשיך למלוך על ירושלים תחת מרותו, ולאחר שלוש שנים, ניסה למרוד בנבוכדנצר ולא שילם לו מיסים. במשך שלוש שנים נהנתה מלכות יהודה מעצמאות ומשחרור, מכיוון שנבוכדנצר היה עסוק במלחמותיו, אך בתום השנה השלישית, עלה נבוכדנצר לירושלים לתבוע את עלבונו. ברוב כעסו לקח בשבי את יהויקים וחלק מכלי המקדש. כוחו של יהויקים לא עמד לו והוא מת כשבוי ביד נבוכדנצר. במקומו המליך נבוכדנצר את יהויכין בנו.נבוכדנצר שמע שחכמתם של ילדי ישראל גדולה מחכמת ילדי שאר האומות וחשב בליבו: 'מן הראוי שאכניס ילדים אלו לארמוני, אלמדם את כל חכמות העולם, וכשיגדלו ישמשו כיועצי'. הוא ציוה על שרו, אשפנז, לבחור מבין ילדי ישראל ילדים חכמים, בריאים וחסונים, יפי תואר ממשפחות מיוחסות.אשפנז לקח לבבל ילדים רבים, וביניהם את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. במשך הזמן נעשו ילדים אלו  מקורבים למלכות ועזרו מאד לעם ישראל בגלותו.כשעלה כשנבוכדנצר לבבל, אמרו לו יועציו: "כל זמן שמשפחות המלוכה ומשפחות השרים והמכובדים נמצאות בירושלים, יקשה עליך לשלוט על עיר זו. כדאי לעלות על ירושלים ולקחת את יהויכין עם חשובי ירושלים בשבי". שמע נבוכדנצר לעצתם, עלה לירושלים ולקח עימו את יהויכין בשבי ועוד כעשרת אלפים איש מכובדים ובעלי השפעה. ביניהם היו מרדכי היהודי ויחזקאל הנביא. גדולי תורה אלו הכינו בבבל תשתית רוחנית חזקה ומבוססת, וכך לא השתכחה התורה בגלות. גלות בבל נמשכה כאלף שנים שבהן היתה בבל ראש לכל הממלכות בלימוד התורה ובהפצתה.


צדקיהו המלך

כשרצה נבוכדנצר למנות מלך על ירושלים, הוא בחר במתניה בן יאשיהו, דודו של יהויכין, ואמר לו: "הישבע לי שלא תמרוד בי". ענה לו מתניה: "אני נשבע בנשמתי". אמר נבוכדנצר: "השבע לי בתורה שניתנה בהר סיני".מיד הביא נבוכדנצר ספר תורה, הניחו על ברכיו של מתניה והשביעו שאינו מורד בו. אמר לו נבוכדנצר: "מעתה לא יקרא עוד שמך מתניה אלא צדקיהו, שיצדיק עליך ה' את הדין אם תמרוד בי".אולם זמן קצר לאחר שיצא נבוכדנצר מירושלים, הסיתו שרי צדקיהו את מלכם למרוד בנבוכדנצר. צדקיהו שמע להם ומרד בו. גם המצרים עזרו לו במרדו והבריחו מירושלים את החיילים שהותיר נבוכדנצר כדי לשמור על העיר. צדקיהו קיווה להשיג עצמאות מדינית, למרות נבואת ירמיהו שציווה עליהם להיכנע למלך בבל, ועל ידי כך להינצל.

חנניה בן עזור - נביא שקר

באותם ימים קם נביא שקר בשם חנניה בן עזור. הוא בדה מלבו נבואות תקומה וניצחון על ירושלים והפיץ את נבואותיו השקריות. העם האמין לדבריו וחיזק את המרד נגד נבוכדנצר.שמע ירמיהו את נבואות השקר של חנניה ואמר לו: "הלוואי שיתגשמו דבריך, שהרי כהן אני ואוכל מהקורבנות בבית המקדש. ואילו אתה תפסיד, שכן גבעוני אתה וכשתחזור עבודת המקדש לקדמותה, תהיה שואב מים וחוטב עצים. דע לך, שנעלמה ממך הנבואה על אודות עצמך שעוד השנה תמות".בסוף אותה שנה ראה חנניה כי נבואת ירמיה אכן עומדת להתגשם והוא עומד למות. מיד ציוה על בניו שיקברוהו אחרי ראש השנה ויעלימו את יום מיתתו. כמו כן, ציוה על בנו, שלמיה, לנקום בירמיהו. שלמיה ניסה להעליל עלילות על ירמיהו ולא הצליח. לפני מותו קרא לבנו יראיה ומסר לו את צוואת אביו לנסות לטפול עלילות על ירמיהו כדי לנקום ממנו את נקמת חנניה סבו.


עלילת שקר

כאשר ברחו החיילים הבבלים מירושלים מפני המצרים, הציבו ישראל שמירה בשערי ירושלים, כדי שאנשי ירושלים לא ילכו להדליף ידיעות לבבלים. יום אחד, כשהוצרך ירמיהו לצאת מירושלים אל עירו, ענתות, שמר יראיה על העיר. כשראה את ירמיהו יוצא מירושלים, לקחו אל השרים ואמר להם: "מצאתיו הולך אל חיל הבבלים", זעמו עליו השרים ושמו את ירמיהו בבית האסורים.כשהיה ירמיהו בבית הכלא, אמר לצדקיהו בסתר: "עתיד מלך בבל להגלותך". ירמיהו חשש מכעסו של צדקיהו ואמר לו: "לא יאה לך להעניש אותי כשאין לך שום עלילה נגדי. רואה אתה שנבואות ה' מתגשמות, ולא כפי שהתנבאו נביאי השקר ואמרו שלא יעלה מלך בבל על ירושלים". שמע צדקיהו את דבריו, אולם לא היה בכוחו להכנע לנבוכדנצר.


מצור על ירושלים

בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, יצא נבוכדנצר לכיוון ירושלים כדי לדכא את המרד. מאחר שחשש לעלות בעצמו על ירושלים, חנה לפני ירושלים ושלח למלחמה את שר צבאו, נבוזרדן. הוא שלח עימו שלוש מאות חמורים טעונים גרזני ברזל כדי לשבור את שערי העיר. בעשרה בטבת הגיע נבוזרדן לירושלים והקיף את חומותיה בחיילים. נבוזרדן ניסה להבקיע את חומות ירושלים אך לא עלה בידו. כל גרזני הברזל נשברו על אחד משערי ירושלים אולם השער לא נשבר. ה' חיזק את אנשי ירושלים ונתן להם אפשרות אחרונה לחזור בתשובה. החיילים ניסו להכניע את העיר על ידי התקפות של חיצים ואבנים. בירושלים היו גיבורים עצומים שנלחמו עם הכשדים  והפילו מהם חללים רבים. היה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי. כשהיו חיילי נבוכדנצר יורים אבנים גדולות לעבר החומה, היה אביקא מקבל את האבנים בידו ומשליכם חזרה על החיילים והורג רבים מהם. כאשר גברו ההתקפות וזריקות האבנים, קיבל את האבנים אף ברגליו וזרקם עליהם, אולם עוון העם גרם ובאה רוח והפילתו מהחומה ומת.שנה וחצי היתה ירושלים נתונה במצור מבלי שהצליח נבוזרדן לכובשה. מלאי המזון אזל מהעיר, והרעב הפיל חללים רבים. באו הילדים הרכים אל אמותיהם כדי לקבל אוכל, וכשלא נענו, נפלו הילדים ומתו עליהן. 


הובקעה העיר

נבוזראדן התייאש מלכבוש את ירושלים והתכונן לחזור לארצו, אולם נתן ה' בלבו למדוד את חומת העיר. לתדהמתו, הבחין כי החומה שוקעת בכל יום שני טפחים וחצי. (כ-25 ס"מ), עד שנבלעה בקרקע.בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו, ביום ט' בתמוז, יצאה בת קול ואמרה: "קפוץ וכבוש את ירושלים, שכבר הגיע זמנה להחרב וזמנו של בית המקדש לההרס וזמנו של ההיכל להישרף". נותר לנבוזראדן גרזן אחד מכל אותם גרזינים שהיו לו. הכה מכה אחת, השער נבקע והאויבים נכנסו לירושלים.


בוטל קורבן התמיד

כשנכנסו האויבים לירושלים, הרגו וטבחו ללא רחם, אולם עדיין לא הצליחו להכנס לבית המקדש שהיה מבוצר בחומות נוספות. הכהנים התבצרו בתוכו והמשיכו בעבודת בית המקדש במסירות נפש, תחת אש המלחמה עד יום ז' באב. הכהנים המשיכו את הקרבת קרבן התמיד פעמיים ביום. לאחר שתמו הכבשים בעזרה, שיחדו הכהנים את החיילים הבבלים שצרו עליהם מבחוץ, שלשלו להם כסף וזהב, ובתמורה העלו להם כבשים. אולם ביום י"ז בתמוז הפסיקו החיילים להעלות כבשים לבית המקדש, וכך בוטל קורבן התמיד.


שריפת בית המקדש

כאשר הגיע זמן חורבן בית המקדש, ציוה ה' על ירמיהו ללכת לענתות. כשיצא ירמיהו מירושלים, ירד מלאך ופרץ את חומות בית המקדש. בז' באב נכנסו הבבלים להיכל ובזזו אותו במשך שלושה ימים. לפתע, ראו ארבעה מלאכים יורדים מהשמים ובידם לפידי אש. נתנו אותם בארבע זוויות ההיכל ושרפו אותו. שריפת בית המקדש החלה בסוף יום ט' באב והמשיכה במשך כל היום העשירי. נבוזראדן התגאה על כך שהצליח להחריב ולשרוף את מעוזם של ישראל. יצאה בת קול ואמרה לו: "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. הגזירה שנגזרה מלמעלה היא שגרמה לחורבן ולשריפה ולא פעולותיך".


"כי עליך הורגנו כל היום"

הבבלים תפסו את הכהן הגדול ושחטוהו על המזבח, במקום שבו היה מקריב את קרבן התמיד. כשראתה אותו בתו, החלה לצעוק. מיד תפסו גם אותה ושחטוה ונתערב דמה בדם אביה.עלו פרחי הכהונה עם מפתחות ההיכל לגג ההיכל ואמרו: "ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו המפתחות מסורים לך". משסיימו את דבריהם, זרקו את המפתחות כלפי מעלה. יצאה כעין פיסת יד מהשמים וקיבלה את המפתחות, והם קפצו ונפלו לתוך האש. כשראו הכהנים והלויים את בית המקדש עולה בלהבות, נטלו את הכינורות ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו.


סופו של צדקיהו

צדקיהו ברח עם עשרת בניו דרך מחילה שהכין מראש, מביתו עד ערבות יריחו. ה' זימן צבי שהלך על גג המחילה, והבבלים רדפו אחריו כדי לצוד אותו. הצבי נעצר בפתח המערה בדיוק כשיצאו צדקיהו ובניו מהמערה. תפסו אותם הבבלים והביאו אותם לפני נבוזראדן, ונבוזראדן שלח אותם אל נבוכדנצר.אמר נבוכדנצר לצדקיהו: "למה מרדת בי? הרי נשבעת בספר התורה שלא תמרוד בי. באיזה דין עלי לדון אותך? אם אדון אותך לפי דיני תורתכם, ראוי אתה למות, שהרי נשבעת בשם ה' לשקר. ואם אדון אותך לפי דיני מלכותי, גם כן חייב אתה מיתה כמורד במלכות". אמר צדקיהו: "אכן, חייב אני מיתה, אולם מבקש אני שתהרוג אותי לפני בני, כדי שלא אראה במיתתם". אולם בניו ביקשו מנבוכדנצר: "הרוג אותנו ראשונים, כדי שלא נראה את דם אבינו שפוך".אמר נבוכדנצר: "אעשה כדברי שניכם, אנקר את עיני צדקיהו ואהרוג את בניו. כך הוא לא יראה את מותם והם לא יראו את מותו". צווח צדקיהו ואמר: "בואו וראו כל בני אדם, שירמיהו התנבא ואמר לי: 'לבבל אתה הולך, ובבבל תמות, ובבל עיניך לא יראו', ולא שמעתי לדבריו. ועכשיו אני בבבל ועיני לא רואות אותה".


צערו של ירמיהו

כששב ירמיהו מענתות לירושלים, ראה עשן עולה מבית המקדש. חשב בליבו: 'אולי שבו ישראל בתשובה וחזרו להקריב קרבנות'. אולם כשראה את בית המקדש חרב ועשוי גל של אבנים, צווח ואמר: "פתיתני ה' ואפת' (ירמיה כ', ז'), הצלחת לפתות אותי ללכת לענתות, שלא אראה בחורבן הנורא הזה". מיד התחיל ללכת בעקבות הגולים. ראה את השביל מלא דם, ועל הארץ מושלכות פרסות רגלי יונקים ועוללים שהלכו בשבי. גחן ירמיהו לארץ ונישקם. כשהגיע אל אחיו הגולים, חיבקם ונישקם והיה בוכה: "אחי בני עמי, אוי מה היה לכם על כי לא שמעתם לקול נבואת ה'".ראה קבוצת בחורים שראשם נתון בטבעות ברזל נתן ראשו עמהם. בא נבוזראדן והוציאו משם. ראה קבוצה של זקנים קשורים בשלשלאות, נתן צווארו עמם, ושוב בא נבוזראדן והוציאו משם, מפני שנצטווה על ידי נבוכדנצר לשמור על ירמיהו שלא יאונה לו כל רע. נבוכדנצר אף ציווהו: "דע לך, שאם יבכו בני ישראל וישובו בתשובה, יענה להם אלוהיהם וינחם על הרעה. לכן, מצווה אני עליך לא לאפשר להם לבכות ולהתפלל, אלא תחייבם ללכת ללא הפוגה, עד שיעברו את גבולות ארץ ישראל ויגיעו לנהר פרת. רק אז תאפשר להם לנוח, כי מכאן ואילך כבר לא ישיבם בוראם לארצם".נבוזרדן פנה לירמיהו ואמר: "האם רוצה אתה לבוא עימי לבבל?" חשב ירמיהו בלבו: "אם אלך לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת בארץ ישראל, מוטב שאשוב לארץ ישראל". כשראו הגולים את ירמיהו עוזב אותם ופונה לדרכו, בכו כולם ואמרו: " ירמיהו הנביא מניחנו ועוזב אותנו". ענה להם ירמיהו: "מעיד אני שמים וארץ, אילו בכיתם בכייה אחת בהיותכם בציון, לא הייתם גולים". 


"איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?"

פנה נבוכדנצר לגולים הלוויים ואמר להם: "מה את יושבים ובוכים? תעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת האלילים בזמן שנאכל ונשתה בכינורותיכם, כפי שהייתם מקישים לפני אלוהיכם בבית המקדש!"הסתכלו הלוויים אלו באלו ואמרו אחד לחברו: "לא די שהחרבנו את בית המקדש, אלא שעכשיו נצטרך להקיש לפני רשע זה ולפני עבודת האלילים?"מיד נתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקצצו אותם. כשביקש מהם נבוכדנצר לנגן לפניו, הראו לו את ידיהם חסרות אצבעות ואמרו לו: "'איך נשיר את שיר ה''? כשהיינו קשורים בשלשלאות בדרך, נקטעו אצבעותינו!"נבוכדנצר כעס מאד והרג רבים מהם. באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל ואמר להם: "אתם קטעתם אצבעות ימינכם, אף אני אשיב אתכם לחזות בשוב ה' לציון".


גדליה בן אחיקם

כאשר הגלה נבוכדנצר את ישראל, הותיר בירושלים קומץ מועט של אנשים. הוא ידע שהיהודים מומחים בעשיית צבע ה'תכלת' המופק מדם החילזון, וכן בנטיעת אפרסמון ובהפקת שמן ממנו המפיץ ריח טוב. אולם כיוון שחשש ממרד נוסף, הותיר אך ורק אנשים פשוטים שאין ביכולתם למרוד בו. נבוכדנצר הפקיד עליהם את גדליה בן אחיקם שלא היה מזרע המלוכה. יהודי ארץ ישראל התלכדו סביב גדליה והחלו לבנות את חייהם מחדש. גם היהודים שברחו אל עמון, מואב ואדום, שמעו על התקומה בישראל והצטרפו לאחיהם.השמועות על תקומת ישראל בארצם הגיעו לאוזני בעליס מלך עמון, אויב נבוכדנצר. הוא החליט לחסל את אחיזתו של נבוכדנצר בארץ ישראל על ידי כך שיהרוג את גדליה, המנהיג שהפקיד נבוכדנצר. בדק ומצא שהשליח הטוב ביותר לבצע זאת הוא ישמעאל בן נתניה. ישמעאל היה יהודי רשע שקינא בגדליה שהומלך על ידי נבוכדנצר. הוא סבר שהמלכות מיועדת לו, כיוון שהיה מזרע המלוכה. מידע זה הגיע לאוזני יוחנן בן קרח, משרי הצבא של ישראל. מיד הלך יוחנן אל גדליה בסתר ואמר לו: "דע לך שמלך עמון שלח את ישמעאל להורגך!" מפני צדקותו לא קיבל גדליה את דבריו, אולם יוחנן התחנן אליו: "אנא ממך, אל תתן לדבר כזה להתרחש. ברגע שתיהרג, תאבד שארית יהודה את תקוותה האחרונה, והעם יופץ לכל עבר. אם חושש אתה להרוג את ישמעאל, הרשה לי להרוג אותו בסתר, בלי שאיש ידע שאתה שלחת אותי". אך גדליה לא הסכים עם יוחנן.


אבדה שארית ישראל

בראש השנה, חמישים ושניים יום לאחר חורבן בית המקדש, הגיע ישמעאל בן נתניה עם עשרה אנשים מחבר מרעיו, וביקשו לדבר עם גדליה בענייני המלכות. הם סעדו יחדיו, ולפתע קמו ישמעאל ואנשיו והרגו את גדליה, את אנשי צבאו ואת החיילים הבבליים שהותיר נבוכדנצר בארץ. ישמעאל רצה להגלות את העם הנשאר בארץ לארץ עמון, אולם בדרכם לעמון, הגיע יוחנן בן קרח עם צבאו. כשראה אותם ישמעאל, מיד נס על נפשו עם אנשיו.שארית הפליטה שנאספה סביב יוחנן בן קרח מיהרה להימלט מהארץ, כי פחדה מפני נקמתו של נבוכדנצר כאשר ישמע שהרגו היהודים את חייליו. הם ברחו למצרים, אולם גם שם רדפה אותם חרב נבוכדנצר. כך אבדה שארית הפליטה. ארץ ישראל נהייתה שוממה מבניה ונתקיימה התוכחה: "ואתכם אזרה בגויים, והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כ"ו, ל"ג.(