ערן שלזינגר- דיני הטעות וההטעייה בדינו החוזים

בטעות והטעיה ישנו פגם ברצון. מדובר במצב דברים בו האמונה שהיתה לצד שלא תאמה את המציאות. טעות והטעיה לא צריך לנתח דרך גמ"ד מאחר וחלק זה כבר נותח בחלק א' בצורה האובייקטיבית וכעת אנחנו נמצאים בפרק ב' בו הבחינה היא סובייקטיבית.

ההצדקות לביטול חוזה בשל טעות: אם חוזה אמור להיות פרי של אוטונומית הרצון אנחנו לא רוצים לגרום למצב בו אדם יחויב בחוזה אם טעה. מנגד ישנו העיקרון שחוזים יש לקיים, ישנה פגיעה בוודאות העסקה. בנוסף ידע הוא דבר שיש לו מחיר, אנשים צריכים לבדוק ולברר לפני שמתחייבים.

בכל חוזה יש אי ודאות ולכן לא ניתן לאפשר מצב מרחיב בו בכל טעות יהיה ניתן לבטל את העסקה.

חוזים המגנים על חוסר ודאות:

•*      חוזה אופציה: מנגנון לחילוץ - מצב בו צד לחוזה באופן פנים חוזי מאפשר לעצמו להיחלץ מסיכונים עתידיים.

•*      חוזה על תנאי (סעיפים 27-29): אדם רוצה לכרות חוזה כיום עם מישהו אבל יש אירוע שלא קשור לשני הצדדים בעולם ואותו צד רוצה לאפשר היחלצות במקרה שאירוע זה יתרחש.

חוזה על תנאי יכול להיות בשני אופנים:

1. תנאי מתלה: רק אם האירוע הבלתי וודאי החיצוני יתרחש - יינתן היתר כלשהו חיצוני, החוזה יהפוך לאופרטיבי.

2. תנאי מפסיק: חוזה שתכף ברגע כריתתו אבל אם התרחש אירוע חיצוני מסוים אז החוזה יתבטל.

כלומר בדיני החוזים לרוב יודעים שישנם מצבים שהם לא וודאיים ומתי אם כך דיני הטעות או ההטעיה ייכנסו לתוקף? בטעות שתאפשר לבטל חוזה מדובר בדבר שאדם לא יודע שהוא יודע בעוד שאדם בחוזה על תנאי יודע שהוא לא יודע. למה יש להסתכל בצמצום על דיני הטעות וההטעייה?

חסר סיבה

עקרון סופיות העסקה - אם נפתח פתח לחץ מעסקה שכבר נחתמה והסתמכו עליה זה פותח אי-ודאוות, חוסר יציבות.מצד שני, בהקשר של דיני החוזים רוצים להגשים רצונות ולכן יש סיבות למה בכל אופן לאפשר בתנאים מסוימים (נדירים מאד) את ביטול החוזה מחמת דיני הטעות וההטעייה.

הבחנות בין טעות לסיכול:

טעות - סעיף 14 לחוק החוזים. סיכול - סעיף 18 לחוק התרופות.

סיכול: היא טענה שעומדת לרשותנו אם היתה הפרת חוזה שהיתה בשל נסיבות שלא היו ידועות או צפויות ברגע הכריתה. יכול להיות שלמפר במקרה זה תעמוד הגנת חסינות.

בשנת 73 בפס"ד כץ מישהו לא קיים את החוזה שלו כי הוא נקרא לחזית. לנדוי אומר שבישראל מלחמות הן בגדר הצפוי - עליך הסיכון, היית צריך לדעת.

ההבחנה בין טעות לסיכול:

1. טדסקי, מבחן העיתוי - בסיכול יש כוונה שהאירוע המפתיע קרה לאחר כריתת החוזה בעוד שבטעות הטעות היתה בעבר או בהווה ולא בעתיד. טדסקי ניסה לפצח את שאלת טעות בכדאיות הוא ניסה לומר שעובדות שקרו לאחר כריתת החוזה הם לא טעויות שיאפשרו ביטול חוזה אלא טעויות בכדאיות העסקה. ז"א שבסיכול, מבחינה כרונולוגית - היה הסכם, אבל לאחר מכן קרה האירוע המסכל (האירוע המסכל התרחש לאחר הכריתה) בעוד שבטעות, בדרך כלל, המצב העובדתי מראש לא תואם את המציאות.

2. שניהם חלים על סיטואציות שונות לגמרי - בסיכול משתמשים רק לאחר שהיתה הפרה (מעשה וא מחדל) של חוזה. כלומר חוזה נכרת אבל גם הופר ומי שמשתמש בטענה הוא המפר. בטעות השימוש הוא אחר: פרק ב' לא מדבר על הפרה של חוזה אלא מקרה בו אחד הצדדים רוצה לבטל חוזה. טענת הסיכול במשפט הישראלי כמעט וריקה מתוכן.

הבחנה בין טעות לבין סיכון (תניות מכללא):פס"ד EVERETT מישהו מכר במכירה פומבית נכסי עיזבון, נמכרה כספת מבלי לדעת את הקוד ואת תוכנה. הוא קיבל על הכספת 50 לירות סטרלינג ומי שקנה גילה בכספת 39 אלף לירות סטרלינג. בעסקה זו שני הצדדים יודעים שהם לא יודעים מה תוכנה של הכספת, ברגע שהמוכר מכר את הכספת יש תנאי מכללא שהיא נמכרת כמו שהיא - יכול להיות שהוא מרוויח ובכספת אין כלום ויכול להיות שהוא יפסיד- הוא לקח סיכון ואפילו תימכר את הסיכון הזה. המוכר ידע שהוא לא יודע ולכן הסיכון על הטעות נופל עליו. נכון שמדובר בטעות עובדתית אבל לא בטעות משפטית.

אם צד מסוים נוטל על עצמו את הסיכון שהוא לא יודע משהו, הוא מושתק מלטעון את טענת הטעות (כאילו במובן העמוק הוא בעצם לא טעה).לא תמיד טענת הסיכון עומדת בניגוד לטענת הטעות:פס"ד ספקטור בעל מקרקעין מכר את הקרקע לקבלן בעסקת קומבינציה. המוכר ידע שעל הקרקע יש תוכנית הפקעה שלא ניתן לבנות 16 דירות אלא רק 12. הקבלן לאחר שמגלה את העניין הוא מבין שהחוזה לא כדאי ומה שהוא מנסה לעשות זה להחזיר את הגלגל אחורה. הוא רוצה לבטל את החוזה. אפשר אחת היא להגיד שהוא הוטעה (סעיף 15). השופט אשר אומר שהמוכר הטעה את הקונה שלא גילה לו על התוכנית או לכל הפחות הקונה טעה טעות חד צדדית של הקבלן שהמוכר היה צריך לדעת עליה ומבטל את החוזה.

השופט לנדוי אומר בעל הקרקע שמכר אותה כפוף לחוק המכר ובסעיף 18 בו נקבע שאם נמכר נכס ולא התנו על כך על הנכס לעבור כשהוא נקי מכל שיעבוד. מאחר והמוכר מכר את הנכס בניגוד לסעיף והקונה נטל את הסיכון שיש תכנית הפקעה - הנכס לא היה נקי משעבוד ולכן הוא מפר חוזה ואז החוק הרלוונטי הוא חוק התרופות המקנה לנפגע: אכיפה או ביטול ו/או פיצויים. הקבלן במקרה זה רוצה ביטול. (ביטול מכוח חוק התרופות וביטול מכוח חוק החוזים איננו זהה למרות הדמיון).

השופט מנחם בגין: חל חוק המכר אבל הוא מדבר על סעיף 11 לחוק המכר המחייב כל מוכר למכור נכס בצורה שמתאימה לאיך שנחזה להיות (לכל חוק מכר יש חובה נספחת שהנכס חייב להתאים לשימוש הנחזה שלו - אם בעצם חלה אי התאמה, זה בעצם הפרה לפי חוק המכר). כאשר מוכר צריך למכור נכס שנחזה להיות שטח שעליו יש להקים 16 דירות חוסר יכולת לבנות 16 דירות מדובר באי התאמה לפי סעיף 11 ולכן החוזה מבוטל. למעשה גם הליכה באמצעות דיני הסיכון מובילה לתוצאה הפוכה לדיני הטעות ולפעמים מובילה לתוצאה שווה לדיני הטעות.פס"ד בן לולו: נאמר לנפגעת שהיא לקחה את הסיכון ולכן היא מושתקת מלטעון לטעות, אפילו אם טעתה בדיעבד אין לה הגנה. מדובר למעשה בהסכם פשרה שהוא סוג של הימור של הצדדים.

במקרה זה איתרו, עובר לכריתת ההסכם, שההתפתחות המחלה הפסיכיאטרית יכולה להתרחש, היא ידעה שיתכן שזה יקרה (זה היה במתחם הוודאות והסיכונים שלקחה על עצמה) ולכן לא יכולה לטעון שטעתה. השופט אור אומר שאין להחיל את דיני הטעות כאשר המדובר בטעות הנמצאת בגדר הסיכון שצד לקח על עצמו במסגרת החוזה (אי וודאות/ידיעה מודעת).