נבחרת הולנד, ואף אחת לא תפריד בינינו

1988, אני בן 4, יושב בחדר במלון באילת עם ההורים שלי, הטלוויזיה על ערוץ 1 כשהולנד נגד גרמניה. ככה התחיל סיפור האהבה שלי עם האורנג'. הנופש נגמר בפצצה של ואן באסטן לשער של בריה"מ, ומאז אני כתום ואין לזה שום קשר לבני יהודה או להתנתקות.

כבר מספר מונדיאלים ואליפויות אירופה שהתסריט ידוע מראש. ב-92' הפסד לדנמרק בחצי הגמר, ב- 94' הפסד לברזיל ברבע גמר ב-96' הפסד לצרפת ברבע גמר, ב-98' הפסד בחצי גמר, ב-00' הפסד לאיטליה בחצי גמר,ב-04' הפסד לפורטוגל בחצי גמר, ב-06' הפסד לפורטוגל בשמינית גמר, ב-08' הפסד לרוסיה ברבע גמר. לא משנה כמה כדורגל טוטאלי נשחק, לא משנה שכל הצופים בארץ מתלהבים מהלהטוטים של השחקנים בכתום. ישנו מחסום פסיכולוגי – את שלבי הנוק אאוט לא ניתן לצלוח.

אני?! נשאר נאמן לנבחרת שהיפנטה אותי בגיל 4. גם כשבגיל 16 הייתה לי חברה והיא אמרה שהיא לא שמעה על נבחרת הולנד, לימדתי אותה את ההרכב של האורנג' כך שעד היום היא יודעת לשנן את השמות של דה בור, בוחארדה, קוקו וברגקאמפ, בלי להבין ממש מה זה כל השמות הללו. 10 שנים עברו ובמונדיאל הנוכחי נתקלתי בסיטואציה דומה, חברה חדשה שדווקא כן שמעה על נבחרת הולנד, אבל מה לעשות שכדורגל לא מעניין אותה ובדיוק התחילה תקופת מבחנים כך שיש דברים טובים יותר לשנן...
לא ויתרתי, לצד המתג של האור הדבקתי את השם אריאן רובן, על המקרר הדבקתי את השם רובן ואן פרסי, על המראה תליתי ווסלי סניידר, וגם  לטלוויזיה הודבק רפאל ואן דר וארט. עד סוף המונדיאל היא למדה את השמות בעל כורחה.
לכל חברה הבהרתי מסר חשוב, חברה זה חשוב, זו אהבה. אבל קבוצה לעומת חברה – לעולם לא מחליפים!

במונדיאל הנוכחי, זה נראה דומה, לצד שחקנים מהטופ העולמי – רובן, ואן פרסי וסניידר, יש מספר שחקנים אלמוניים – ואן דר וויל וסטקלנבורג, וצעירים מבטיחים- אלייה ואפלאיי. נדמה כי הולנד הולכת לשחק כהרגלה כדורגל איכותי וליפול שוב בשלבי הנוק אאוט. 
במקביל לתקופת המבחנים, לא פספסתי אף משחק. הולנד ניצחה את כל המשחקים בבית המוקדם, ניצחה בצורה לא משכנעת אבל ניצחה. אף אחד לא הבריק, הברקה אחת-שתיים במהלך המשחק הספיקו כדי לעלות מהמקום הראשון של שלב הבתים. "טוב נו, כל הנבחרות מסתגרות מול האימפריה שלי כי הן לא רוצות לרדת מובסות" - תירצתי לעצמי. פסחנו על פניי סלובקיה בשמינית והנה זה הגיע -  ברזיל מחכה לנו ברבע גמר. כל העולם יודע מי הולכת לנצח ומי הולכת להפסיד במשחק הזה. כל העולם יודע חוץ ממני, רומנטיקן חסר תקנה. הולנד תרשים, אבל תרד מנוצחת, כך כולם אמרו לי. ורק אני סירבתי להיכנע.

אני זוכר את הסטאטוס שלי בפייסבוק באותו היום:
" קשה לי ללמוד למבחן ביום ראשון רק בגלל שאני יודע שניפגש היום בערב...אני לא רוצה לאבד אותך לעוד 4 שנים, למרות שכל החברים אמרו לי לנתק איתך קשר אחרי שאכזבת אותי כל כך הרבה פעמים. אבל היום, היום תבואי סקסית כהרגלך ואולי יהיה לנו לילה קסום. אני אוהב אותך הולנד, אלון."

זה התחיל עם 1-0 לברזיל של רוביניו, כל מי שישב בסלון וצפה איתי במשחק, צחק לי בפנים, קיבלתי 7 הודעות טקסט לפלאפון שלי שמלגלגות על "אהובתי". אפילו בטיפים לווינר לא הייתה איזשהו רמז שהיא הולכת להפסיד. הולנד בכלל לא הייתה במשחק, המונדיאל הזה נראה לי כל כך שונה מכל הטורנירים האחרים. לא הרשמנו בשלב הבתים, ואנחנו ממש רחוקים מלתת הופעת "הפסד מרשים" מול ברזיל. ואז זה הגיע – סניידר נתן צמד, אני הייתי בהלם, לא ייתכן שהנבחרת שלי עושה קמבק. בדקתי שוב על המסך שכתוב לצד הספרה 1 את השם של ברזיל ולא של הולנד, ולצד הספרה 2 את השם של הולנד ולא של פורטוגל, צרפת, דנמרק או ברזיל. הדקה ה-90 הגיעה, אני מתחיל לאסוף מהרצפה את הציפורניים שכבר כססתי ומתחיל לכסוס שוב. הנבחרת שלי הולכת לנצח את ברזיל בכדורגל, לא בכדורסל, לא פלייסטיישן ולא במנג'ר. ניצחנו!

אורוגוואי בחצי גמר.  אחרי ההפתעה מול ברזיל, ציפיתי שנעבור בקלות, אבל הכול הולך הפוך במונדיאל הזה.
1-0 לנו. טוב זה כן הולך להיות קל.
1-1. לא זה לא יהיה קל. 
2-1 לנו. יאללה רק להתגונן.
3-1 כבר. טוב, זה די היה ברור.
3-2 אורוגוואי מצמקת. נו למה אני צריך את הדפיקות לב האלו?!
נגמר 3-2.

הולנד-ספרד בגמר.  בכנות, אין תפקיד בהגנה שאנחנו יותר טובים מהם, בהתקפה אולי רובן זה השחקן היחיד שחסר להם, ובקישור סניידר – שחקן השנה בעולם לטעמי - ווינר בנשמה - והוא עדיין "נחשב" פחות טוב מצ'אבי. על הנייר, הם יותר טובים מאיתנו. אבל את הנייר זרקתי כשניצחנו את ברזיל והצלחנו להגיע לגמר. 90 דקות שחונות משערים, ואני ספרתי רק את המצבים שהיו להולנד. לא רציתי להתבזות ולהגיד ש"שלטנו" במשחק. בדקה ה-115 ראיתי שאנחנו מתקרבים לפנדלים. מצחיק לחשוב שבמרבית הטורנירים שציינתי קודם, הפסדנו בפנדלים, ועכשיו, עם שחקן חסר ומונדיאל שהכל הולך בו הפוך, אני מוכן שסטקלנבורג יהיה אפילו הבועט הראשון. 

דקה 117, 1-0 לספרד.

נגמר החלום. עוד טופס ווינר לפח ..כל החברים שלי רקדו סביבי. אני, כמעט עם דמעות וגרון יבש מצעקות, הסתרתי פניי בתוך הצעיף הכתום שלי. אני לא יודע אם נצליח להגיע בעודי בחיים שוב לגמר, אבל את ההרגשה הזו, האדרנלין הזה, והתחושה שיש לי נבחרת שהיא רק שלי, אף אחד לא ייקח, ואף אחת לא תבין. גם כשכולם אומרים לך שכדאי לכם להיפרד, תזכירו להם שקבוצה לעומת חברה, לא מחליפים.

נכתב ע"י אלון ויטן לטיפ וינר