חוק פיצויי פיטורים נכתב בשנת תשכ"ג 1963 במטרה להגן על העובדים במדינת ישראל, גם בכך שיגרמו למעסיקיהם לחשוב שוב לפני צעד של פיטורים, וגם בכדי לאפשר להם להמשיך ולהכניס כסף לאחר פיטוריהם, עד מציאת העבודה החדשה. חוק פיצויי פיטורים נכנס לתוקף בשנת 1964, כששר העבודה והרווחה ומשרדו אחראים על ביצוע חוק זה באמצעות בתי הדין לעבודה. החוק מגדיר במדויק את הזכות, גובה התשלום ואת אופן חישוב פיצויי פיטורים, באופן הבא:

כל מי שעבד שנה אחת ברציפות או שתי עונות בשתי שנים רצופות לעובד עונתי אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטר אותו פיצויי פיטורים. הפסקות העבודה הבאות אינן נכללות כפגיעה ברציפות: שירות מילואים, מנוחה שבועית, שביתה, תאונה, מחלה, ימי אבל, חופשה שנתית או כל חופשה אחרת על פי חוק או בהסכמת המעביד. גם אם המעביד נפטר או פשט רגל, זכאי העובד לתשלום פיצויי פיטורים. במקרה בו העובד נפטר, ישולמו פיצויי פיטורים למשפחתו.

עובד אשר התפטר זכאי גם הוא לתשלום פיצויי פיטורים אם התפטר בעקבות אחת הנסיבות הבאות:

• מצב בריאותי לקוי שלו או של בן משפחתו
• אישה לאחר לידה או אימוץ
• שהייה במקלט לנשים מוכות
• העתקת מגורים למקום מגורי הנשוי הטרי, לישוב חקלאי או ישוב מרוחק
• אי חידוש חוזה עבודה קצוב בזמן
• הרעה מוחשית בתנאי העבודה
• בחירה לראש או לסגן ראש רשות מקומית
• התנדבות למשטרה, לצבא או לשירות בתי הסוהר לשישה חודשים לפחות
• הגעה לגיל פרישה מעבודה

שיעורם של פיצויי הפיטורים הוא: שכר חודש אחד לכל שנת עבודה בעובד במשכורת אצל מעביד, או באותו מקום עבודה, ושכר שבועיים לכל שנת עבודה בעובד בשכר כאמור; חלק של שנה שלאחר שנת עבודה מזכה את העובד בפיצויים יחסיים, ולגבי עובד עונתי - חלק של השנה מזכה אותו בפיצויים יחסיים אף אם תקופות עבודתו אינן מצטרפות לשנה. לעניין זה, "עובד במשכורת" - עובד שעיקר גמול עבודתו, משתלם על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר; "עובד בשכר" - עובד שאינו עובד במשכורת.