כשהמחוקק ישב על המדוכה וחוקק את חוק איסור לשון הרע, הוא לא העלה בדעתו כלי אימתני כמו "פייסבוק", באמצעותו יכולה לשון הרע לחצות יבשות ברגע ולהגיע באחת למיליוני משתמשים. בתי המשפט בישראל עושים מאמץ להתאים את לשון החוק לעת המודרנית, ולמקרים שהמחוקק לא צפה.

מהי הוצאת דיבה?

הוצאת דיבה היא פרסום לשון הרע על אדם, או במילים אחרות, פגיעה בשמו הטוב. המחוקק הסדיר סוגיה זו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, אשר מגדיר לשון הרע כפרסום דברים שעלולים להשפיל אדם ולשים אותו מטרה לבוז או ללעג; ביזוי אדם בשל התנהגותו או תכונותיו, או בשל מוצאו, דתו, נטייתו המינית וכו'; גם פרסום שעלול לפגוע במקצועו או משלוח ידו של אדם יכול להיחשב לשון הרע.

נשאלת השאלה, האם החוק, אשר חוקק בשנות ה - 60 של המאה הקודמת, נותן מענה לאמצעי הפרסום הקיימים היום ולא היו קיימים אז? הכוונה היא לאמצעים אלקטרוניים, מהודעת טקסט באמצעות הטלפון הסלולארי ועד דואר אלקטרוני ופרסום באתרי אינטרנט או רשתות חברתית כגון "פייסבוק". התשובה לשאלה זו איננה פשוטה ובתי המשפט טרם הכריעו בה באופן סופי. הקושי הוא באופן בו מגדיר החוק "פרסום" של לשון הרע ו"אמצעי תקשורת" המפיץ לשון הרע.

האם החוק מכיר ב"פרסום" לשון הרע ב"פייסבוק"?

אין חולק כי בעת חקיקת החוק, המחוקק לא העלה על דעתו את אמצעי הפרסום הקיימים היום, כמו גם את קיומן של רשתות חברתיות המשמשות אמצעי להעברת מסרים מיידיים למספר עצום של משתמשים. על הטוען להוצאת דיבה ב"פייסבוק" לעבור מספר משוכות על מנת לזכות להגנת החוק.

א. לעניין הפרסום - החוק מגדיר פרסום כהבעה "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". הגדרה זו יכולה לתת מענה לנפגע מהוצאת דיבה רק במקרה בו זהות הפוגע ידועה לו, אך אין בה מענה למרב המקרים, במיוחד בהקשר המדיה האלקטרונית, בהם זהותו האמיתית של המפרסם לשון הרע איננה ידועה.

ב. לעניין אמצעי תקשורת – החוק ביקש להטיל אחריות להוצאת דיבה גם על אמצעי תקשורת באמצעותו פורסמה לשון הרע והופצה הדיבה, והגדיר אמצעי תקשורת כ"עתון כמשמעותו בפקודת העתונות [...] וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור". לכאורה, רשת חברתית בכלל ואתרי אינטרנט או פורומים למשל, אינם נופלים להגדרה זו. בחודש יולי 2011 עמד על סוגיה זו באופן ממצה בית משפט השלום בתל אביב בזו הלשון:

"אכן, בהחלט ייתכן שיש מקום לתקן את החוק על מנת להתאימו להתפתחות הטכנולוגית שחלה מאז חקיקתו בשנת 1965 ועד היום, ובעיקר, התאמתו לאמצעי תקשורת חדשים כגון רשת האינטרנט, אך זהו ענין למחוקק לענות בו" (א' 12281/07 נתן הופמן נ' תפוז אנשים בע"מ).

ג. איתור פרטי הפוגע – קושי זה עומד בפני עצמו ויצריך הליך שיפוטי נפרד. בית המשפט יורה לאתר לחשוף כתובת IP לצורך גילוי פרטי הפוגע, רק אם הוצאת הדיבה עולה כדי עבירה פלילית (קרי היתה כוונה של המפרסם לפגוע בנפגע והפרסום היה לשני אנשים לפחות), ולא די בלשון הרע המקימה זכות לתביעה אזרחית.

ד. פגיעה בפרטיות – יש לזכור כי הוצאת דיבה ב"פייסבוק" תהא לעיתים כרוכה בפגיעה בפרטיות, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, באמצעות שימוש בשמו של אדם, כינויו או תמונתו לשם רווח, או פרסום פרטים אישיים שלו, בניגוד לרצונו. החוק מעניק סעדים ופיצויים עבור פגיעה בפרטיות, אף אם הפרסום איננו מהווה הוצאת דיבה.

ואם בכל זאת הוציאו כלפי לשון הרע ב"פייסבוק"?

כאמור לעיל, המצב המשפטי איננו ברור דיו. למרות פסק הדין שהובא לעיל, ניתנו גם קביעות משפטיות אחרות, בעיקר במקרים בהם זהות המפרסם היתה ידועה. הנה כי כן, נקבע בחודש יולי 2011 על ידי בית משפט השלום בראשון לציון, לגבי הוצאת דיבה באתר אינטרנט כי "מדובר ב'פרסום' לכל דבר ועניין כמשמעותו של מונח זה בהוראות החוק שכן עסקינן בדברים אשר נכתבו והופיעו באתר אינטרנט הפתוח לעיונו ולתגובתו של ציבור שלם, ולא היו ממוענים לתובעים או מי מהם בלבד" (א' 6034/07 הסתדרות המורים נ' ענת שניידר).

כמו כן, מספר פסקי דין חדשים, אשר ניתנו על דרך הפשרה, פסקו פיצויים בגין הוצאת דיבה ברשת האינטרנט. ב - 17.7.2011 נפסקו על ידי בית משפט השלום בקריות פיצויים בגין פרסום לשון הרע במסגרת פורום באינטרנט, כשזהות המפרסם ידועה (א' 3498/06 רמי מור נ' עופר איתח). בפסק דין מיום 28.7.2011 שניתן בבית משפט השלום בחיפה נפסקו פיצויים בגין לשון הרע באמצעות פרסום ב – youtube, כשזהות המפרסם ידועה (א' 1332-05-09 עיסא זבידה נ' נעאמנה עלאא עלי).

אם ננסה לסכם, יאמר כי ככל שידועה זהות המפרסם, ניתן לתבוע פיצויים בגין הוצאת דיבה, או פגיעה בפרטיות כאמור, יותר בקלות. שעה שנדרש לתבוע גם את האתר, שאפשר את הפרסום, הדעות בפסיקה חלוקות, האם המדובר ב"אמצעי תקשורת" או לא. יחד עם זאת נציין, כי במידה ונפגע ביקש מאתר להסיר פרסום פוגע, והוא לא עשה כן תוך זמן סביר וללא צידוק, כן ניתן לתבוע ממנו פיצויים בכוח עוולת הרשלנות.