רוב העבודה של עורכי הדין היום בתחום הנזיקין מגיעה בזכות תביעות בגין תאונות דרכים.  נושא זה הוא מין תופעה חברתית שאנו מנסים להתמודד איתה בכל מיני אפיקים.   הדרך בה בחר המחוקק להסדיר את נושא הת.ד. הוא באמצעות חוק הפיצויים.  בעבר הייתה הגישה שת.ד צריכה להיבחן ככל אירוע נזיקי, הרי שהמחוקק העביר את כל הנושא של ת.ד. לטרנספורמציה ומסגרת החוק הוא יצר סוג מסוים של ביטוח.   כלומר, המחוקק מבין שהמטרה החשובה בת.ד. היא לפצות את הניזוק והמחוקק מבין שהמטרה החשובה בת.ד. היא לפזר את הנזק ולכן כחלק מתופעה חברתית אנו מתייחסים לת.ד כסיטואציה נפרדת ולא חלק אינטגראלי מדיני הנזיקין.  האחריות במסגרת ת.ד. היא אחריות מוחלטת, כלומר, מספיק שהמזיק פגע בניזוק כדי שישלם לו ואין זה משנה אם המזיק התרשל או לא ואם לניזוק היה אשם תורם אם אלו.   כדי להיכנס לתחום ת.ד יש לעבור פרמטרים עליהם מדבר המחוקק, כדי שיהיה ברור שסוג הסיכונים שאנו מדברים עליו הם סיכונים במסגרת ת.ד.  לדוגמה, החוק אומר שהמשטר של אחריות מוחלטת יחול רק לגבי נזק גוף ולא נזק רכוש, שלגביהם ניתן לפנות לדיני הנזיקין הרגילים. 

סעיף 2 (א) לחוק קובע כי המשתמש ברכב מנועי חייב לפצות את זה שהוא פוגע בו.  כלומר, גם אם משהו זורק עצמו מתחת לגלגלי המכונית, אני עדיין צריך לשלם לו פיצויים.   הבעיה שנוצרה עם המשטר של אחריות מוחלטת היא כפולה - מחד, יש מצב בו המזיקים היו חוששים לנהוג שכן אם אני היום נוסע ויודע שאני יכול לחוב באחריות מוחלטת ואין זה משנה מה אני עושה, אני יודע שלי אין שליטה על הדברים ולכן הרבה אנשים היו אומרים שהם מעדיפים לא לנהוג, אם הנושא מוסדר רק בשיטה של אחריות מוחלטת.   מאידך, יש בעיה שטמונה מצידו של הניזוק.  ראשית, בעיה של הרתעה של הניזוק אך כאן המחוקק מוכן לוותר על ההרתעה של הניזוק שכן מדובר כאן רק בנזק גוף ויש סוג מסוים של הרתעת הניזוק.  אך מה שיכול להיות בעייתי היא שאם המטרה היא לתת פיצוי לניזוק, הרי שאם משהו שפוגע בניזוק הוא מזיק עני, שאין לו הרבה כסף, יכול להיווצר מצב שהניזוק לא יקבל פיצוי.

משטר של אחריות מוחלטת כשלעצמו אינו מספיק טוב לפתור את הבעיה של ת.ד ולכן יש להוסיף משהו לאותה אחריות מוחלטת כדי להסדיר את התמונה באופן יותר כולל ולכן הוסיפו לאחריות המוחלטת את חובת הביטוח.  כלומר, הטילו על הנהגים חובת עשיית ביטוח שמכסה את נזקי הגוף שהם גורמים.  אם הם לא יעשו את הביטוח, תוטל עליהם סנקציה.

עכשיו המזיק יודע שאם הוא משלם ביטוח חובה, הוא לא צפוי לתשלומים אסטרונומיים בגין נזקי גוף שהוא גורם, שכן הביטוח הזה הוא המקסימום שהוא יידרש לשלם.  לכן, אותו אדם לא יפספס פעילות משום היותו שונא סיכון.  מנגנון הביטוח גורם לנו גם להפנים עלויות, מלבד פיזור הנזק.   אם היה מצב שהמזיק אינו עושה ביטוח, יש החצנה. אך הביטוח פותר בעיה זו שכן הוא אומר למזיק שהוא עושה ביטוח חובה והוא סכום שמשקף את הסיכון שהוא גורם לחברה והסיכון הזה בא לידי ביטוי בביטוח החובה.  כל נהג גורם לסיכון מסוים לחברה, לקוחים את כלל הסיכונים שנגרמים בת.ד., מחלקים אותם על פני כלל הנהגים וכל נהג שרוצה להשתתף בפעילות הנהיגה, ישלם את הסכום הנ"ל.  אם הנהג לא מסוגל לשלם את הנזקים שהוא גורם, הוא לא יהיה שותף לפעילות הנהיגה.

הבעיה היא שהיום ביטוח חובה הוא אחיד לכולם ולא משתנה על סמך פרמטרים של סיכון ותביעות קודמות וכעת כל השוק הולך לעבור רפורמה שבאה לפתוח את השוק לתנאי תחרות ותאפשר לחברות הביטוח לגבות תעריפים שונים בגין ביטוח חובה.  כלומר, מי שהיו לו יותר תאונות ישלם יותר וזה יפחית את התופעה של הסבסוד ההדדי.  הרפורמה תעביר את המשק לשוק תחרותי וחברת הביטוח כשתגבה את הפרמיה עבור נזק הגוף, תשקף פרמטרים מסוימים של הנהג הזה.

כדי להתגבר על הרתעת חסר בתשלום קבוע של ביטוח, משתמשים בסנקציות נוספות בתחום המשפט הפלילי - סנקציה על אי עצירה באדום, נהיגה במהירות מופרזת וכו'.  המערך הפלילי הוא הרתעה ספציפית שבא לדאוג לכך שהנהג יהיה בקריטריונים מסוימים.  מעבר לרכיב זה, יש כמובן רכיב מסוים של הרתעת חסר אך המחוקק מודע לכך, ומוותר על הרתעה לטובת פיזור נזק, כדי שהניזוק יהיה בעל פיצוי.

לאור התנאים המיוחדים של ת.ד. הושמו מגבלות על הפיצויים.  החוק קובע במקרים רבים הגבלה של תקרת פיצוי וזאת מתוך מחשבה שהפיצוי הוא בגין אחריות מוחלטת, כדי לצמצם בעיות של קטגוריזציה לא נכונה ושא' מסבסד את ב', קבעו בחוק תקרת פיצוי בגין סוגים שונים של נזקים.

המאמר נכתב באדיבות עורך דין דוקטור דוד סער