הכותבת, נעמי בר הינה פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות בתל-אביב.

חרדה

חרדה - מוגדרת כתחושת פחד מוגזמת או תחושת בהלה או דאגה יתרה המלווה בתסמינים גופניים הבאה בעקבות צפייה לסכנה שיכולה להיות חיצונית או פנימית.(אליצור,2002)

הפרעות חרדה - קבוצה של ליקויים נפשיים, אשר הסובלים מהם נידונים לתחושות עזות של חרדה המופיעות בעיתוי בלתי הולם, ומפריעות לניהול חיים תקינים.

התקף חרדה - הופעה פתאומית של חרדה עמוקה, בעלת מרכיבים רגשיים (תחושת האימה), קוגניטיביים (חשש מפני סכנה מאיימת), פיזיולוגיים (בין השאר - עליה בקצב פעימות הלב, רעד בגוף) והתנהגותיים (לעיתים בריחה מהמקום).

חרדה כללית - חרדה שאינה אפיזודית, אלא מתמשכת. שינה מוצקת, סחרחורת וקצב לב מהיר פוקדים את הסובל מהתסמונת. במישור הרגשי והקוגנטיבי, הוא מלא חששות ומתקשה להתרכז.

החרדה מלווה בתסמינים פיזיים של קוצר נשימה, דופק מואץ,יובש בפה, הזעת יתר, אי נוחות במערכת העיכול ("פרפרים בבטן"),רעד,סחרחורת, תכיפות במתן שתן,שלשולים, לחצים החזה,קשיים בבליעה, תכיפות בהטלת השתן, נדודי שינה, מתח שרירים מוגבר, שבה לידי ביטוי בכאבים בשרירים בעורף ובראש.

בנוסף להרגשות הגופניות הלא נעימות, קיימת התחושה הפסיכולוגיות הלא נעימה של מתח, עצבנות, דאגה ופחד, עד כדי חשש ובושה פן ההתנהגות מסגירה את החולשה.

שכיחות: הפרעות החרדה שכיחות מאוד. ע"פ סטטיסטיקות הסיכוי שהפרעת החרדה תקרה לאדם במהלך חייו הוא בין 20% ל- 25%. בדר"כ השכיחות אצל נשים גדולה מאשר אצל גברים, וגיל התחלת ההפרעה  הוא בשלושת העשורים הראשונים של החיים.

מהלך המחלה: זוהי הפרעה כרונית. בשכיחות גבוהה למדי של כ-25% הסובלים ממנה עשויים לפתח התקפי פאניקה, ובשכיחות פחותה עשוי להתפתח דכאון קשה למדי.

סיבתיות: ישנה חשיבות להיבטים הביולוגים של ההפרעה. ההשערות הרווחות כיום מייחסות חשיבות למערכות נוירונליות במוח הפרונטלי ובמערכת הלימבית, שמעורבות בפתופיזיולוגיה של ההפרעה

טיפול בחרדה: טיפול בבנזודיאזפינים מצליח בדרך כלל להקל על הסימפטומים בכ-70% מהמקרים. תרופות נוגדות דיכאון יכולות לעזור בהפרעות אלו (תרופות טריציקליות, טטרציקליות, (S.S.R.I. ) יש שתערובת של תרופות הרגעה ותרופות נוגדות דיכאון הניתנות ביחד משפיעות לטובה על הפרעות חרדה.

טיפולים פסיכותרפויטיים תמיכתיים ומרגיעים, טיפול סוגסטיבי ע"י הירגעות מתקדמת, היפנוזה או מדיטציה. טיפול קוגניטיבי וכן טיפול פסיכודינמיה במסגרת פרטנית או קבוצתית נמצאו יעילים גם הם.

גורמי חרדה:

גורמים מולדים-גנטיים: ההיפותזה המקובלת כיום מניחה אפשרות של תורשה של תכונות, של מזג, כגון תכונה של ביישנות, תגובתיות יתר של מערכת העצבים האוטונומית או נטייה לעכבות התנהגותיות, ואלו יכולים להביא לידי התפתחות הפרעה חרדתית, בהתאם לתנאי החיים והשפעות הסביבה. כיום הצטבר מידע רב על כך שהפרעות חרדה נוטות להופיע בשכיחות גבוהה יותר במשפחות, כ-25% מקרובים מדרגה ראשונה של אנשים שסובלים מהפרעת חרדה, סובלים אף הם. יחד עם זאת אין להניח קיומו של גן ספציפי להפרעות חרדה.

גורמים סביבתיים וטראומטיים בתקופת הילדות:

הפרעות נפשיות של ההורים, מחלות גופניות, אובדן אחד ההורים או שניהם בילדות, מתחים בבית ודרכי חינוך לא מתאימות יכולים לעקב את ההתפתחות הנפשית התקינה של הילד. למנוע התפתחות "אני" ו"אני עליון" בשל די הצורך. ואז בתנאים מסוימים של קונפליקטים נפשיים אין ננגנוני הגנה  והתמודדות מספיקים ומפתחים נוירוזה. ישנה חשיבות גם לתאוריות הלמידה, שמצביעות על השפעה הורית ועל חיקוי התנהגות חרדה של ההורים כתורמים להתפתחות ההפרעה.

לחצים קשים במהלך החיים:

תקופת ההתבגרות המאופיינת בלחצים פנימיים וחברתיים, אובדן אדם אהוב, כישלון רב משמעות, פחד מסכנה חיצונית ,סכנת אובדן של מעמד חברתי או כלכלי, מחלה גופנית או נכות  מגבירים את המתח הפנימי ע"י איום על תחושת הביטחון ועל הרגשת הערך העצמי ותורמים להתפתחותה של הנוירוזה ולהתפרצותה.

השפעת החרדה על התפקוד:

מחקרים מראים שהשפעת מצבי מתח וחרדה גובים מחיר פיזי כבד:  שיבוש תפקודה של מערכת החיסונית, עד כדי זירוז היווצרותן של גרורות ממאירות, עליית הפגיעות לזיהומים נגיפיים, לוחיות דם , אשר מוליכה להסתיידות עורקים ולהיווצרות של קרישי דם, ובהמשך לכך לאוטם של שריר הלב. זירוז ההתפרצות של סוכרת type 1 והתפתחות סוכרת type 2 והופעת כיבים במערכת העיכול. המוח עצמו רגיש להשפעות ארוכות טווח של מתח, לרבות נזק להיפוקאמפוס, ומכאן לזיכרון. כלומר מערכת העצבים נשחקת עקב התנסיות חוזרות ונשנות במצבי מתח (1993,McEwen )

ראיות מובהקות להשפעה הרפואית של מתח עלו ממחקרים על מחלות מדבקות כמו הצטננויות,שפעת והרפס. בחקר שערך שלדון כהן אשר בדק את הקשר בן רמות חרדה ומתח לחסינותה של המערכת החיסונית נבדקו רמות המתח שאנשים חשים בחייהם. לאחר מכן הוא חשף אותם באורח שיטתי לנגיפי נזלת. כהן מצא שכלל שרב המתח בחייהם של בני אדם כן גדלה הסבירות שהם ילקו בנזלת. בקרב אלה שמידת המתח שלהם הייתה קטנה נמצאו 27% שלקו בנזלת אחרי שנחשפו לנגיף. בקרב אלה שחייהם היו רוויי מתיחות הגיע שיעור המנוזלים ל 47%  - ראיה ישירה לכך שמצבי מתח וחרדה מחלישות את המערכת החיסונית.(גולמן, 1991)

המחיר שגובה החרדה אינו מתבטא רק בצמצום התגובה של המערכת החיסונית, חרדה יכולה למלא תפקיד גם בהפיכתם של אנשים מסוימים לפגיעים יותר למחלת לב. במחקר בו נלקחו 1,123 גברים ונשים בגילים שבין 45-77 . לאחר עשרים שנה התברר כי הגברים שנמצאו חשופים יותר לחרדה ודאגה בגיל העמידה היו גם אלה שנטו יותר מאחרים ליתר-לחץ-דם. ( 1993, Abraham Markowit )

חלק ניכר מסימפטומים אלו נובעים מעוררות יתר של מערכת העצבים האוטונומית, ומצטיינים ברמות גבוהות של פעילות אדרנלין בגוף. במצבי חרדה כוללים ממושכים התלונות העיקריות הן ממחושים גופניים, שנובעים ממתח שרירים ומהפרעות בעיכול, עצבנות וירידה בסף הגירוי, עייפות יתר, קשיי ריכוז,דאגת יתר,חוסר ביטחון ופסימיות. ובעקבות כל אלו נפגעים מצב הרוח, היוזמה והתפקוד.

ההפרעה מתבטאת ברמת עוררות סימפתטית גבוהה מהרגיל עם תגובתיות יתר לגירויים ויכולת מופחתת להסתגלות לגירויים מעוררי דחק.

בנוסף על כך, לחרדות כרוניות, החוזרות על עצמן, יש תכונות של 'חטיפה רגשית'. החרדות והדאגות מופיעות ממקום לא ברור, לא מוגדר, חסרות שליטה ויוצרות זמזום קבוע של פחד וחסינות מפני ההיגיון אשר "נועלות" את הדואג בהשקפה חד ממדית, חסרת גמישות, לגבי נושא הדאגה. כאשר מחזור חרדה זה מחריף ומתמיד הוא עובר את הגבול והופך ל"חטיפות" עצביות מלאות, הפרעות של דאגה, פוביות (או בעתות), אובססיות ומצבי כפייתיות, התקפות של פאניקה. בכל אחת מן ההפרעות הללו, הדאגה מתקבעת בצורה ייחודית אופיינית. אצל הסובל מבעת, החרדות מתרכזות במצב המפחיד. אצל האובססיבי, החרדות מתקבעות במניעת איזו שואה נוראה. בהתקפי פאניקה, הדאגות מתמקדות בפחד מפני המוות, או בפחד מפני ההתקף עצמו( גולמן,1995). מלבד הנזק הגופני והמנטאלי שיכולה לעורר חרדה, חרדה כרונית עזה משפיעה על רמת הביצוע. כאשר בני אדם חרדים מתבקשים לבצע משימה קוגנטיבית, מחשבותיהם השליליות מנבאות את כישלונם וגונבות את תשומת ליבם, עד כדי כך שמוחם אינו עסוק כלל בפתרון הבעיה הניצבת בפניהם. למעשה,חרדה היא ניבוי, כמעט וודאי שבעל הדבר ייכשל בסופו של דבר במשימתו, מעין נבואה המגשימה את עצמה. במחקרים (קולינס ואל,1989) שבדקו יותר מ-36,000 סטודנטים אקדמיים נמצא שככל שאדם פגיע יותר לדאגה, כן ניכרת ירידה רבה יותר בביצועיו האקדמיים- בכל שיטת מדידה.(גולמן,1995)

מקור - http://www.neomibar.com/articles/anxiety-treatment.html

www.neomibar.com