הריאקציה המונחת ביסוד מצבי פחד ודאגה היא הכוננות לקראת סכנה פוטנציאלית אשר הייתה חיונית, ללא ספק, להישרדות במהלך האבולוציה. כאשר פחד מפעיל את המוח הרגשי, חלק מן החרדה הנגרמת עקב כך מקבע את תשומת הלב באיום הקרוב, ומאלץ את המוח להתרכז-עד כדי אובססיה- בשאלה כיצד להתמודד עם איום זה, ולהתעלם מכל דבר אחר לפחות בטווח הקרוב.בורקובץ ועמיתיו (גולמן,1995) החלו לחקור את הדאגה כשהיא לעצמה, תוך ניסיון לגבש טיפול בנדודי שינה. החרדה – כך גילו החוקרים- מופיעה בשתי צורות: קוגניטיבית ע"י מחשבות דאגניות וסומאטית- ע"י תסמינים גופניים של חרדה, כגון הזעה, עליית דופק הלב, מתח בשרירים. ברקוביץ מצא כי הבעיה העיקרית של הסובלים מנדודי שינה איננה הגירוי הסומאטי. מה שמנע מהם להירדם היוהמחשבות שנדחקו ופרצו ללא הרף. הרגל הדאגה מחזק את עצמו, מעין "לולאה" אינסופית של התמכרות מחשבתית רדופת חרדה. הדאגה מקבלת – באופן פסיכולוגי-את האשראי על מניעת הסכנה שבה היא מעוגנת באופן אובססיבי. הצעד הראשון, טוען ברקוביץ, הוא מודעות עצמית, "לכידת" האפיזודות גורמות הדאגה מיד עם תחילתן, ככל שהדבר אפשרי- ובאופן אידיאלי, מיד לאחר שתמונת הקטסטרופה משחררת את מחזור הדאגה-חרדה. ברקוביץ מאמן בני אדם בגישה זו, בכך שתחילה הוא מלמד אותם לעקוב אחרי גורמי חרדה, ובמיוחד לזהות מצבים גורמי דאגה, או מחשבות ותמונות חולפות הגורמות לדאגה, וכן את התחושות הגופניות המלוות את החרדה. לאחר תרגול, המטופלים מסוגלים לזהות את הדאגות בנקודה מוקדמת יותר ויותר של מעגל הדאגה. כך הם לומדים שיטות הרפיה, שאפשר לישמן ברגע שמזהים את הדאגה מתחילה לכרסם. צירוף של חשיבה ביקורתית וספקנות בריאה כלפי הנחותיהם אמור לפעול כבלם על ההפעלה העצבית המונחת ביסודה של החרדה. יצירה פעילה של מחשבות מסוג זה עשויה להפעיל את מערכת המעגלים המסוגלת לעצור את הדחף הלימבי לדאגה. ובה בעת, גרימה פעילה של למצב של הרפיה יוצרת פעולת-נגד לאיתותי החרדה, שהמוח הרגשי משדר דרך הגוף.  בורקובץ מצביע על כך שאסטרטגיות אלה יוצרות נתיב של פעילות מנטאלית שאיננו עולה בקנה אחד עם דאגה. כאשר מתירים לדאגה לחזור על עצמה שוב ושוב, ללא התמודדות מלאה, היא זוכה בעוצמה משכנעת. ההתמודדות מולה, באמצעות מחשבות המתרכזות במגוון של נקודות השקפה אחרות, לא פחות אפשריות, מונעת מן המחשבה הדאגנית להתקבל באופן נאיבי כאמיתית ונכונה. מחקרים הוכיחו כי אפילו מצבים פסיכיאטריים של חרדה שוחררו בדרך זו מהרגל הדאגה שלהם. (גולמן, 1995)חוקר נוסף עסק בהשפעת החמשבה על מצבי מתח וחרדה, אלברט אליס ( 1995) הניח שרגשות שונות, ובפרט חרדות, אינם נובעים ישירות מאירועים מציאותיים, אלא מהפירוש שאנו נותנים להם. לדוגמה, העובדה שאדם בתהליך גירושין כשלעצמה לא גורמת לחרדה או לדיכאון, אלא הפרשנות שלו למצב, המביאה אותו לחשוב שהוא נכשל, שלא יוכל למצוא זוגיות חדשה בעתיד, ושהכישלון ייגרר לתחומי חיים אחרים. השיטה שהוא פיתח חותרת לשנות את תפיסת העולם של האדם ולהקנות לו אמונות ותפיסות רציונאליות. הוא כולל ניתוח של ההצהרות המילוליות של האדם, כדי ללמוד מהן על אמונותיו הלא רציונאליות, ושכנועו, בטיעון הגיוניים, להחליפן באמונות רציונאליות, שיאפשרו לו לשפר את תיפקדו ואת הסתגלותו למציאות.אפילו הרמב"ם, מציע דרך דומה להתמודדות עם מצבי חרדה : ''אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה'' (צהלון, תשס"ב). מחשבות השליליות שאדם מתחיל לחשוב עליהן הכוללים פחדים וההבלים התופסים את מוחו של האדם קורים כשמוחו של האדם פנוי ממחשבות חיוביות. כשדעתו אינה מוסחת, אומר הרמב"ם, צפים ועולים ברגעי משבר כל החוויות, המראות וכל שאר העניינים שהאדם עבר במשך חייו, ומגיע לידי משבר וחשיבה מעוותת, אך אם האדם ממלא את עצמו בחכמת התורה, קובע עיתים לתורה, מחכים ומעשיר יותר, מוחו לא פנוי לעסוק בהבלים, וכך יכול האדם לחיות באמונה ובטחון בבורא עולם ולא ליפול לתסכולים וחרדות, האווירה סביבו היא אוירה חיובית, דן לכף זכות, הוא חושב חיובי גם על עצמו וממילא גם מתנהג בצורה חיובית. אדם שחושב בצורה מסוימת גם מתנהג בהתאם. (צהלון, תשס"ב). לזרוס גרס שהחרדה היא תוצר של המתרחש במוחו של אדם, ע"פ לזרוס אין באמצעותו של גירוי חיצוני להוליד חרדה לולא המשמעות האישית שאדם נותן למצב מסוים.דיפאק צ'ופרה (1995), מתאר את השפעת דפוס-החשיבה של אנשים הסובלים מפוביות למרות מאמציהם ההכרתיים לשינוי; דפוס-החשיבה והתגובה אליו מושרשים עמוק יותר מרמת החשיבה הרגילה של המוח ונדרשים כוחות נפש על מנת ללוכדם.ג'וזף מרפי,(1987) , כותב הספר המפורסם "כוחו של התת-מודע"  טוען כי הפחד הוא אויבו הגדול ביותר של האדם. מחשבות אפופות ברגש של פחד זוכות להכרה בתת-מודע, ומגיעות לכדי הגשמה במציאות. מעין "נבואה שמגשימה את עצמה". מרפי מציע לנצח כל פחד ע"י השאות חיוביות אשר נוגדות את ההצהרות אשר בבסיס הפחד. ד"ר איתי שצקר, מטפל בהיפנוזה ומנהל מרפאה לרפואה משלימה בשירותי בריאות כללית, המתמחה בטיפול בחרדות באמצעות דמיון מודרך. טוען שהאדם אינו יכול לשנות את מה שקורה בעולם החיצוני, אבל הוא כן יכול לשנות את התגובה הפנימית שלו. הוא מלמד את מטופליו באמצעות הדמיון, תגובה פנימית יותר טובה ויותר מסתגלת לדברים שמתרחשים בחוץ.תגובה אשר מתחקה אחר תגובותיהם של אנשים לא חרדתיים שנקלעים לנסיבות קשות. כאשר המטופל נמצא נמצא במצב של הרפיה, יש לו יכולת להתחקות אחר הרגשות ותסריטים שליליים שיש לו בראש, ומתוכם אפשר ללמוד להגיע למצב מאוזן להבין את הפחד ולעבוד איתו.(גילי,2002)

מקור - http://www.neomibar.com/articles/fear-and-anxiety.html