אדם הסובל ממוגבלות, עובד במפעל רגיל (שאינו מוגן), אך מקבל שכר העומד על סך כ – 30% - 40% משכר המינימום. בחלוף עשור, לאחר שיחסי העבודה בין הצדדים מסתיימים, הוא תובע את מעסיקיו לשעבר לתשלום שכר מינימום, רטרואקטיבית, לכל השנים הללו. האם בין אדם בעל מוגבלות לבין מעסיקו מתקיימים יחסי עובד-מעביד אשר מצדיקים תשלום שכר מינימום מלא? שאלה זו נדונה בע"ע (ארצי) 670/06 יעקב רוט נ' רם מבנים בע"מ, ניתן ביום 1.10.09.
באותה פרשה, מעסיקתו הישירה של מר רוט הייתה הקרן למפעלי שיקום למוגבלים, אשר נתבעה באותה פרשה ע"י מר רוט, יחד עם המפעל.
בדעת רוב באותה פרשה נקבע, כי בנסיבות אותו המקרה, אין זה נכון ליישם את המבחנים המקובלים בפסיקה לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד, מאחר שטיב הקשר שבין משתקם לבין המפעל שבו הוא משוקם במסגרתו, אינו של עבודה ותמורה. בין היתר נאמר כי -
"בחינת טיב הקשר שבין הצדדים במקרה שלפנינו צריכה להיעשות, ראשית - על פי 'חוזה ההתקשרות' שביניהם ולאחר מכן לאור נסיבות הקשר בפועל בתקופת קיומו... ההתקשרות בין הצדדים הייתה שיקומית על פי טיבה ולא נכרת ביניהם חוזה משפטי מחייב של עבודה וגמולה כפי שהדברים בין עובד למעביד.... בהיותה של ההתקשרות בין הצדדים למטרת שיקום בלבד, אין להכיר ביחסי עובד-ומעביד בין הצדדים."
כב' השופט אדלר ציין באותה פרשה כי תרומתו המופחתת של אדם למקום העבודה אינה מאפשרת להכיר בקיומם של יחסי עובד מעביד.
למעשה, ברוח "מבחן התרומה" שבפרשת רוט, מכירה החקיקה כיום ב 3 מצבים עובדתיים שונים אשר מקימים 3 מסגרות נורמטיביות שונות להעסקת בעלי מוגבלויות:
אדם בעל מוגבלות אשר קופחו זכויותיו במקום עבודתו – טוב יעשה אם יפנה לעו"ד לדיני עבודה, אשר יסייע לו לעמוד על זכויותיו כנגד המפעל המעסיק, גם בדיעבד, לאחר שנסתיימה תקופת העבודה.