חיים ואריה טויל

א.

הפטרת שחרית של יום כיפור (ישעיה פרק נ"ח) עוסקת בעיקרה בתוכחה קשה על שטחיות אמונתו ועל צביעותו של העם, הבאות לידי ביטוי בטרונייתו כלפי האל: למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע (שם, ג). תשובת ה' היא, שהצמים אינם נוהגים כראוי ביום הצום. ולא עוד, אלא שבעצם יום הצום הם חוטאים חטאים מוסריים שבין אדם לחברו, עושים מעשו עוול ועושק. ה' אינו מסתפק אך ורק בעבודת הפולחן של העם, הוא דורש תשובה מלאה, המותנית בהתנהגותו המוסרית של העם: הלוא פרס לרעב לחמך ועניין מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם אז יבקע כשחר אורך... (שם, ז-ח). ובאמת, הנביא מבטיח שאם כך ינהג בעם, ה' יענהו ויושיעהו מצרתו: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (שם, י).

בפסוק י"א, שהוא עיקר ענייננו, מבטיח הנביא לעם לא רק החלמה רוחנית אלא גם החלמה פיזית:

1. ונחך ה' תמיד

2. והשביע בצחצחות נפשך

3. ועצמתיך יחליץ

4. והיית כגן רוה וכמוצא מים

5. אשר לא-יכזבו מימיו

מה מובנו המדויק של הפועל "יחליץ" בפסוק זה. המלה הזאת, בהקשרה הנוכחי, הובנה בצורות שונות במשך הדורות. תרגום יונתן מפרש את הביטוי ועצמתיך יחליץ בצורה חופשית, כדלהלן: וגופך ייחי בחיי עלמא. תרגום השבעים והתרגום הסורי הפשיטא מתרגמים יחזק. מפרשי ימי הביניים והמפרשים המודרניים הציעו שני פירושים: האחד, יחזק – סעדיה גאון מתרגם "קוה אלעטאם"- (יחזק את העצמות), רש"י מפרש "יזיין כמו חלוצי צבא" (במ' לא, ה). ר/ ישעיה מטראני "לשון חיזוק". ר' אליעזר מבלגנצי "יזרז איבריך". הפירוש השני של המלה אינו מחייב מבחינה סימנטית (משמעותית), דהיינו, המפרשים מסבירים את הפועל לאור הקשרו בפסוק. בהתאם לכך אבן-ג'אנח כותב "ירוה וירטיב, לפי העניין" כך גם פירושו של הרד"ק: ידשן. אבן- עזרא דוחה את שני הפירושים וכותב:

יש אומרים כמו 'ידשן', בלי חבר. ואחרים אמו 'יחזק' כמו חלוצי צבא (במ' לא, ה). ויש אומרים ש'יחליץ'- כמו 'יחלץ' (אויב לו, טו), כאשר מצאנו 'שליח' (שמ' ח, יז), - 'ישלח' (תה' עח', מה); 'ישמיח' (תה' פט, מג) -  'ישמח' (איכה ב, יז). וזהו הנכון, כי הנה הוא 'שומר כל עצמותיו' (תה' לד, כא) והנה יחלצם משבר.

הקושי בהבנתו המדויקת של הפועל יחליץ נובע משתי סיבות: האחת, שהפועל מופיע בתנ"ך אך ורק במקומנו בבנין הפעיל, והשנייה, שהפועל מופיע עם שם העצם "עצמות" אך ורק בענייננו.

ב.

מטרת מאמרנו זה בא לחקור בדרך אינדוקטיבית את הפועל המקראי והבתר- מקראי חלץ, ולנסות ולהראות שהפועל חלץ מורכב משורש אחד ויחיד, שיש לו שלוש משמעויות שונות, אשר אחת מהן מביעה רעיון הכירו-פרטיקה.

ראשית, יש לשים לב שהמובן המקורי של חלץ מכיל בתוכו משמעות פיזית-מוחשית: א. שלוש פעמים בבנין קל הפועל קשור ל"חלץ נעל" (דב' כה: ט, י, ישעי' כ: ב) תרגום אונקלוס שרה סינא; תרגום נאופיטי, יונתן שלף סנדלה. ב. הפועל מופיע פעמיים בבנין פעל בביטוי חלץ אבנים (ויק' יד, מ, מג); תרגום אונקלוס שלף אבניא, תרגום נאופיטי, יונתן שמט אבניה. ג. הפועל מופיע פעם אחת בבנין קל בביטוי חלץ שד (איכה ד:ג) תרגום טלען תד. כמו כן, הפועל חלץ במובנו הפיזי שלף מופיע בספרות הבתר-מקראית בביטויים הבאים: חלץ תפילין- חלץ גידין ועצמות- חלץ בשר (מן העצם)- חלץ כתף (מן החלוק)- חלץ גלעין.

המשמעות השנייה של הפועל חלץ מופיעה אך ורק בספרות החכמה: 12 פעמים בבנין פעל ו-4 פעמים בבנין נפעל, בהתפתחותו הסמנטית משך > הציל, לדוגמא: שובה ה' חלצה נפשי הושיעני למען חסדך (תה' ו: ה) – למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני (תה' קח: ז).

המשמעות השלישית של הפועל חלץ מופיעה בהקשרים צבאיים בבנין נפעל (3 פעמים) החלצו מאתכם אנשים לצבא (במ' לא: ג') – ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל' (במ' לב: יז) – אם – תחלצו לפני ה' המלחמה (במ' לב: כ). וכן בבנין בינוני פעול חלוץ/חלוצים (18 פעמים). מפרשי ימי הביניים והמפרשים המודרניים מפרשים את הפועל בהקשרו הצבאי, דהיינו, חגור, מזויין, חמוש (למלחמה) אבן- ג'אנח מביא שתי אפשרויות: א. "וקרוב מן הענין הראשון 'ועבר לכן כל חלוץ', כל הפושטים בגדיהם לצאת למלחמה". ב. "וכבר פרשו במלות האל האזירה והחגירה למלחמה... ושני פרושים "יכונו". אכן, תרגום השבעים והפשיטא (התרגום הסורי) מתרגמים "לזין, לחמש" כך גם תרגום אונקלוס- יונתן "זרז" ותרגום ניאופיטי "זין". אולם פירוש זה הוא קשה, ותוצאותיו הן בלתי מספקות להבנת ההתפתחות הסימנטית מן המובן המקורי פיזי- מוחשי של הפועל חלץ במובן שלף אל המובן לחמש, לזין, להיות חגור (למלחמה).

הפיתרון הטוב ביותר הוא לראות בנפעל (3 פעמים) ובבינוני פעול התפתחות סימנטית ישירה מן המובן הפיזי- מוחשי לשלוף, למשוך, להפריד. בהתאם לכך חלוץ בהתפתחותו הסימנטית מביע את הרעיון הבא: איש או קבוצת אנשים משוכים, שלופים, מופרדים מן הגוש המלוכד של הקהל או הצבא, ההיפך מן הקבוצה הנקראת מאסף (יהושע ו: ט). במלים אחרות, הביטוי חלוצי/חלוץ צבא הוא אינו שונה מן הביטוי יוצאי/יוצא צבא (במ' א: ג, מה ו- כו). פירוש זה מתחזק מן הגמרא המשוה את הפועל חלץ ל- שלף:

אמרה ליה רב כהנא לשמואל ממאי דהאי וחלצה נעלו מעל רגלו מישלוף הוא דכתיב וחלצו את האבנים אשר בהם הנגע ואימא זרחי הוא דכתיב החלצו מתאכם אנשים לצבא התם נמי שלופי מביתא לקרבא. (יבמות, קב: ב).

ג.

נחזור לפסוקנו, ישעיהו נח: יא. הפסוק מעלה שתי בעיות, בעיה לכסיקוגראפית ובעיה הקשרית, וכפי שראינו לעיל התמודדו אתה מפרשי ימי הביניים והמפרשים המודרניים כאחד. ננסח בעיה זאת באמצעות השאלות הבאות: א. מהו המובן המדויק של הביטוי היחידאי ועצמתיך יחליץ? ב. מהו היחס ההקשרי בין חלקו השלישי של הפסוק לחלקו הראשון והשני, ומה היחס בין חלקו השלישי של הפסוק לבין חלקו הרביעי והחמישי. במילים אחרות, מה השייכות ההקשרית בין הביטוי ועצמתיך יחליץ, לבין הרעיון של והשביע בצחצחות נפשך והיית כגן קוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. דהיינו, מה עניין של חילוץ עצמות לעניין של רויון הצמאון בשעת יובש ושפע מים רבים המשקים את הגן. בכדי לספק תשובה נאותה לשאלות האלה, עלינו להבין באופן אחר את משמעותו המלאה של הביטוי 'ועצמתיך יחליץ'.

ברם, לפני שניגש לפרש כפשוטו את הביטוי שיכול להיות האזכור הראשון והיחיד במקרא לעיסוק בנושא כירופרקטיקה, צריכים אנו לבדוק מספר כתובים בתר-מקראיים השייכים לענייננו. מעניין הדבר שבקידוש החודש בשבת שמברכים לפני ראש חודש (נוסח האשכנזים) אחת הברכות עוסקת ב- חיים של חלוץ עצמות. בקשה זו בתפילה מבוססת על תפילתו של רב (המאה השלישית אחה"ס) ברכה זו מופיעה בגמרא (ברכות טו: ב): רב בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' א- לקינו שתתן לנו חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות. למעשה, הביטוי חלוץ עצמות הובן ע"י רב (כחיים של) חיזוק עצמות (בריאות גופנית). לאימתו של דבר, עתירה זאת המשתמשת בפועל החלץ מופיעה בכתובים לפני תפילתו של רב, במשנה ערובין ג': ט, רבי דובא בן הורקנוס (מאה ראשונה אחה"ס) אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר: החליצנו ה' א- לקינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר. שוב במקרה זה הפועל החליצנו כ- "חזק אותנו".

פעם נוספת בספרות הבתר- מקראית הפועל החליצנו מופיע במדרש ויקרא רבא לד: טו, המרמז לתפילה אשר הוכנסה מאוחר יותר לברכת המזון בשבת: רצה והחליצנו ה' א-לוקינו במצוותך ובמצות יום השביעי השבת הגדול והקדוש הזה, כי יום זה גדול וקדוש הוא לפניך, לשבת בו ולנוח בו כמצות רצונך. גם כאן הובן הפועל במשמעות של "חזק אותנו".

כמו שהוער לעיל, אין שום הצדקה לפירוש זה. איפכא מסתברא, הראינו בדברינו הקודמים שהפועל חלץ מכיל בתוכו את המשמעות ההפוכה, כלומר- הפועל התפתח מן המשמעות המקורית- פיזית- מוחשית "למשוך, להפריד, לשלוף" (מן הגוף המלוכד), "להציל". לעניות דעתנו, כך גם הפירוש לגבי הביטוי שאנו עוסקים בו ועצמתיך יחליץ, הנביא ישעיהו במתכוון משתמש בפועל הפיזי- מוחשי חלץ בבניין הפעיל, להביע את הרעיון שפעולתו של השם מפרידה, מנתקת את העצמות אחת מחברתה, סימן ואות למנוחה ולבריאות הגוף. אכן, היחס ההקשרי בין חלקו השלישי של הפסוק לחלקו הראשון והשני מחד גיסא, לרביעי ולחמישי מאידך גיסא, מצריך הבנה מלאה של חלקו השלישי של הפסוק המביע בריאות גופנית, ואשר לפי הצעתנו מתאר תהליך של טיפול כירופרקטי אשר כיום מתבצע על ידי כירופרקט.

ידוע לנו מכתובים אחרים במקרא שעצמות הגוף נחשבות לבסיס הבריאות, החוזק והעצמה. וחולשתן מצביעה על מצב של הידרדרות וזקנה. לפיכך, יש לציין את הביטויים הבאים: דבקה עצמי לבשרי (איוב ל: לג, תה' קב: ד) – בלו עצמי (תה' לב: ג) – צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ (איכה: ח) – עצמי עששו (תה' לא: יא). כדי להביע בריאות ומצב מנוחה של הגוף, המקרא משתמש בסדר ביטויים הפוך: שמועה טובה תדשן עצם (משלי טו: ל) - ועצמותיכם כדשא תפרחנה (ישעי' סו: יד) – ומח עצמותיו ישקה (אויב כא: כד).

לאמיתו של דבר, המודעות וההכרה המלאה של בריאות הגוף ומנוחתו, המובעת בבטוינו "החלץ עצמות", הניעה את רבי אלעזר בגמרא לתאר את הביטוי באופן הבא: הא דכתיב ועצמתיך חליץ, ואמר רבי אלעזר, זו המעולה שבברכות (יבמות קב: ב). מצב זה של מנוחת הגוף, המתואר פיזית במונח של הפרדת עצם אחת מחברתה, הוא הסיבה שבראש חודש של ראש השני נכלל הביטוי החליצנו כלומר החלץ עצמותינו. בקידוש החודש, לפי מאמרו של התנא והאמורא רב, נכלל הביטוי חלוץ עצמות, ובברכת המזון בשבת נכלל הביטוי רצה והחליצנו, דהיינו, החלץ עצמותינו, וסמוך לו המאמר ולנוח בו.

הסברה שלנו שהמובן של הפועל חלץ, ובאופן יותר ספציפי סמיכותו של הפועל לרעיון של מנוחה, מובעים בצורה ברורה ומפורשת במדרש ויקרא רבא (יד: טו):

'ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפש ועצמתיך יחליץ'- א"ר טביומי, אם עשיתי כן, הרי את כבוראך, כאותו שכתוב 'דודי צח ואדום' (שה"ש ה', י). 'ועצמתיך יחליץ', ישמוט, יזיין, ויניח. כד"א 'וחלצה נעלו מעל רגלו' (דב' כה, ט: יזיין כד"א 'חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל' (שם, ג, יח); ישיב 'יחלצני ה' מאדם רע' (תה קמ, ב); ויניח. מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת. 'והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו' (ישע', נח, יא), זה עדן.

ד.

הניתוח של הפסוק בישעיהו שהוצע על ידינו רומז לכך, שהנביא היה מודע לרפואה ההוליסטית הידועה בשמה היווני כירופרקטיקה. דהיינו, הפרדת העצמות אחת מחברתה, יוצרת ריווח אופטימלי ביניהן כדי ליזום עצירת נוזלים נאותה וזרימה עצבית. אם הריווח בין החוליות הוקטן, הנוזל הנמצא בין העצמות, המבטח את בריאות הפרק, נפגם, והעצבים העוברים בין העצמות לחוצים (נצבטים). כמובן, זרימת עצב נאותה היא חיונית כדי שהגוף יתפקד כיאות. אם העצב פגוע או מכווץ האינפורמציה שהוא נושא מתעכבת. לכן, מבלי חילוץ עצמות נאות, ניידות, תשדורת (העברת) העצב ויותר מכל בריאות מיטבית (אופטימאלית) נמצאות בסכנה.

לסיכום דברים התלויים במודל הכירופרקטי יכולים להיות מתוארים כ"תאורית צינור השקיה של הגן" (Garden Hose Theory), בכך שהמים הזורמים דרך צינור ההשקיה, אשר מטרו להזין את הגן, חסומים על ידי אבן גדולה. זרימת המים אל הגן נפתחת או אפילו נעצרת , לכן הגן אינו יכול לקבל אתך התזונה והוא יתייבש, יבול, ובסופו של דבר יגווע וכך היא האמת גם לגבי תת פריקה של מפרק עמוד השדרה, וכך סותם את העברת העצב בצורה נאותה, ועל כן אין העברה יכולה להזין את גופנו או לשלוט בו במאת האחוזים.

נראה שישעיהו שניבא לפני כ- 2,600 שנה (כמאה שנה לפני היפוקרטס), היה מודע לתוצאות המועילות של הטיפול הכירופרקטי.