דימוי עצמי של הגוף לעומת מציאות ההשמנה
כול דבר נחקר היום בעולם ובכול הקשר. השמנה המונית אחד הנושאים המושכים תשומת לב הולכת וגדלה משום שיותר ויותר אנשים מאתרים אותה כתופעה שהולכת ומתרחבת במהירות מדהימה ופוגעת בבריאות הציבור יותר מכול גורם אחר, כולל העישון. מתברר ששאלות שנשאלות הן לעיתים בלתי צפויות. מה הם הגורמים לנזקי בריאות בהשמנה? ההשמנה עצמה או דימוי הגוף והציפיות שלנו להרזות?
על שאלות אלה מנסה לענות עבודה שתוצאותיה מתפרסמות בגיליון של מרץ השנה בביטאון היוקרתי American Journal of Public Health. ראשית, חשבו עורכי המחקר שרק בארה"ב גוזלת ההשמנה 7.000.000 שנות חיים פוריות על ידי תמותה טרם עת. צוות מדענים מאוניברסיטת קולומביה בארה"ב מדווחים על 66% מאוכלוסיית מחקר של 150.000 איש שמעוניינים להוריד ממשקל גופם ואילו רק 26% לא רואים צורך בכך משום שסבורים שמשקלם מתאים להם ולא מעורר אצלם כול דאגה.
מתברר שבקבוצה זה של 26% באוכלוסייה רק ל- 41% משקל גוף תקין על פי מדידות BMI. 20% מהלא מוטרדים בעלי משקל יתר ו- 5% אנשים שמנים באופן חריג. כלומר, המחקר תומך בעובדה מוכרת לרובינו שלהערכה עצמית של הגוף תפקיד משמעותי.
כאשר חישבו החוקרים ימי מחלה חודשיים אצל אלו שאינם שלמים עם משקלם לעומת אלה הלא מוטרדים ממצב גופם, התברר שבאופן ממוצע אנשים אשר שלמים עם מצב גופם חולים פחות בשיעור של -25% לעומת אלה המוטרדים ממצב גופם. יש לציין שעל פי תוצאות המחקר,כמות ימי מחלה עבור סבל פיזי גדול אצל 'דאגנים' רק ב- 15% לעומת אלו שמבסוטים ממשקל גופם. סבל נפשי שפוקד אנשים שמאוכזבים ממצב הגוף על רקע של השמנה שכיח ב-36% מהמבסוטים.
בסיכום תוצאות המחקר ניסו המדענים לתת תשובה משוקללת לשאלות חמות מאוד העולות בדיון ציבורי בארה"ב בקשר להתפרצות אלימה של השמנה המונית. איך משפיע הדימוי השלילי של אנשים שמנים על חומרת ההשמנה שלהם ועל ריבוי מחלות מהם סובלים בעלי משקל עודף? מה התרומה של סטיגמה ציבורית המקשרת מצליחנות, יופי, מיניות ובריאות פיזית ונפשית לגוף חטוף ורזה? מה מידת האפליה כלפי אנשים הסובלים מהשמנה בזירה ציבורית, בעבודה ובבית?
מסקנות המחקר בתחום זה אינן מהפכניות. דימוי עצמי שלילי על מצב הגוף ותשוקה להוריד משקל מחמירים סבל פיזי ודכדוך נפשי יותר מהערכה אובייקטיבית של השמנה נמדדת על ידי BMI. מסקנות אלה ניתן כמובן לפרש בשני אופנים מנוגדים. אפשר להיאבק בסמליות חיובית של אנשים רזים בפרסומת, טלוויזיה או דפי עיתונות. אפשר לנהל מאבק נגד אפליית השמנים בקידום בעבודה, בספורט ובזכאות לביטוחים בריאותיים או לפאר יכולות שלהם בזוגיות. דומני, שניסיונות אלה היו וכשלו כי כול ניסיון שכזה הוא כמו ללחום בתחנות רוח.
מאידך אפשר להתייחס לממצא אחר שבמחקרים: התייחסות אובייקטיבית למשקל, למשל על ידי מדידה סדירה של BMI מקטינה השמנה וממזערת מחלות שכרוכות בה. יש להשמנה עיוותים נפשיים רבים אך זה לא מקורה- המאבק בהשמנה חייב מיקוד על עיקר שבו – תזונה לקויה ומשקל פיזי עודף. רק כך ניתן לעשות מפנה.
ד"ר י. ווסק