ניתן לתבוע כל מטפל רפואי או מוסד רפואי בעוולת רשלנות רפואית עקב היעדר הסכמה מדעת. הסכמה זו מייצגת את זכותו של המטופל לקבל החלטות באשר לטיפול רפואי שיקבל והיא מעוגנת בחוק זכויות החולה. על פי העיקרון של הסכמה מדעת, מטופל זכאי למידע רפואי רלוונטי לצורך קבלת ההחלטה ותפקידו של הרופא ושל המוסד הרפואי הוא להעניק אותו. בנוסף, עיקרון הסכמה מדעת מדגיש כי מותר למטופל להסכים, לסרב או לבקש חוות דעת נוספת. כל אלו מעוגנים בחוק ואין לאף רופא זכות למנוע אותם מהחולה.

על פי עיקרון הסכמה מדעת לא יכול המטפל להתחיל בטיפול עד שהוא מקבל את הסכמת המטופל. המטרה של העיקרון הזה היא להבטיח שהמטופל יבין את משמעות המידע הרפואי המוצג בפניו, יביע את רצונו באשר לקבלת הטיפול ויסכים לכל תופעות הלוואי או הסיכונים האפשריים. הפרה של הסכמה מדעת יכולה לזכות את הנפגע בפיצוי על פגיעה באוטונומיה.

הסכמה מדעת מבחינת הרופאים

הדרך הנכונה לבחון את העיקרון של הסכמה מדעת היא להבין כי מדובר על אינטרס המשותף עבור המטפלים והמטופלים. מבחינת הרופאים, קבלת אישור של מטופל צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהליך הטיפול. אין סיבה לבצע טיפול ללא קבלת אישור ספציפי מהמטופל. לפיכך, המקרים הנפוצים בהם מופרת הזכות של המטופל לקבל החלטות הם עקב מניע כלכלי של הרופא. יש הרבה רופאים העוסקים בתחומי טיפול מגוונים שמעוניינים לבצע את הטיפול בשל הרווח הכספי. הזכות להסכמה מדעת הופכת להיות קריטית במקרים אלו, היות והיא מאפשרת למטופל לקחת חלק פעיל בתהליך קבלת ההחלטות.

הסכמה מדעת נבחנת בתוך בתי החולים גם מההיבט המוסרי. הדגש הוא שאסור לבצע הליך רפואי או אפילו הליכים אבחניים, ריפויים וניסויים על בני אדם אם לא הסכימו לכך בצורה חופשית ומודעת. היבט מוסרי כזה מתאים לתפיסה ההומאנית של בתי החולים ושל מדינות דמוקרטיות בכל רחבי העולם. בתי החולים חייבים להמשיך ולשרת את המטופלים על הצד הטוב ביותר, תוך שהם מבטיחים את מעורבותם המודעת. עד מחצית המאה הקודמת ניתן היה לראות כיצד הרופאים מרכזים בידיהם את סמכויות ההחלטה, אולם לאחר מכן חלו שינויים בתפיסה הרווחת. כעת ברור כי באמצעות הסכמה מדעת ניתן להבטיח את האינטרסים של המטופל ואת רווח הפרט, תוך כדי שמירה על ערך האוטונומיה ומה שהוא מייצג עבור הציבור.

ציפיות בית המשפט ומבחן הרופא הסביר

בית משפט הבוחן האם נשמר העיקרון של הסכמה מדעת יכול לעשות זאת באמצעות מספר שאלות. בראש ובראשונה, בית המשפט מכיר בשיקול דעתו של הרופא להתחשב במצבו הרפואי והאינטיליגנטי של המטופל בבואו לספק הסברים. הכרה זו חשובה במהלך תביעות רשלנות רפואית היות והיא יכולה במקרים מסוימים לספק הגנה. שנית, בית המשפט מתיר לרופא להתחשב במידת האמון שהחולה נותן לו. בית המשפט בודק האם המטופל נותן לרופא יד חופשית ומתי בוחר הרופא לערב אותו באופי הטיפול.

את הציפיות של בתי המשפט ניתן להשוות לפי מבחן הרופא הסביר. זהו מבחן הבודק סטנדרטים מקובלים בעולם הרפואה ומשווה אותם לפעולותיו של מזיק בתביעות רשלנות רפואית. מבחן הרופא הסביר נשען במידה רבה על חוות דעת חיצונית, של רופא מומחה המגיע מהתחום הרלוונטי לדיון. כיום בכל מקרה התגבשה בבתי משפט פסיקה הגורסת כי חלה חובה על הרופא לקבל הסכמה מדעת תוך הסברת הסיכונים. רופאים המאמצים זאת נמנעים מראש מסיכון לתביעות רשלנות רפואית ומבטיחים שיתוף פעולה מלא.