מאת: רועי ברומר
הזכות לשם טוב מכילה בתוכה את הזכות לפרטיות. הזכות הזאת נפגעת בצורה הבוטה ביותר כאשר מדובר במקום העבודה. המעביד שם את מקום עבודתו לפני העובד. מאמר זה ינסה לתחום את האיזון בין שניהם ולמצוא את הפתרונות כדי לשמור על האינטרסים של שני הצדדים.
שמנו הטוב - כאבן יסוד
במהלך חיינו כל אחד מאיתנו בונה לעצמו את שמו הטוב. השם הטוב שלנו הוא התדמית שלנו בעיני אנשים אחרים. זהו האופן בו הקרובים אלינו תופסים אותנו, את מי שאנחנו ולפיכך את טיב פועלנו בחברה.
לכל אדם יש את שמו הטוב ואת המוניטין שלו, אם זה בין חברים ומכרים ואם זה במקום העבודה.
למרות כי שמנו הטוב הוא מלאכתנו שלנו אשר לא תמיד הייתה קלה לנו, אין אנחנו לרוב מעריכים את חשיבותו העצומה בחיינו אלא במצב שבו מישהו פגע בשמנו הטוב ועל ידי כך בעצם מוטט עלינו את עולמנו.
קשה לתאר מצב אבסורדי שבו מילה אחת של מישהו יכולה להרוס בניין שלם (הוצאת דיבה), לא משנה כמה רבות הקומות בו ולא משנה טיבו של הבניין, פשוט למוטט.
שמו הטוב של אדם הוא גם כנגזרת לזכות לפרטיות. ביום יום, בבית הפרטי שלנו, הזכות לשם טוב לא נפגעת לעולם, אך במקום העבודה הזכות נפגעת לפעמים בצורה בוטה מאוד.
הפגיעה בעובד היא גדולה, והעובד מרגיש שחיללו את כבודו עד כדי השפלה.
דרך הפגיעה בזכות לפרטיות של העובד
בעידן הטכנולוגי קיימות מספר דרכים שבהם ניתן לפגוע בפרטיות של העובד. הדרך הנפוצה ביותר היא דרך חדירה לתיבת המייל של העובד.
מעסיקים מחפשים אמצעים שונים על מנת לחסום דליפה של סודות מסחריים ממקום העבודה החוצה מצד אחד ועל מנת לעקוב אחר פעילות העובדים מהצד השני כדי לאתר דליפה שכזו שהיא כבר מתרחשת.
בפסק דין מוכר מאוד בנושא הינו פס"ד טלי איסקוב, שבו קבעו את הכללים בנוגע לאמצעים בהם יוכלו המעסיקים לעשות שימוש על מנת לעקוב ולחדור לתיבות הדואר של עובדיהם.
באותו פס"ד עשו אבחנה בין תיבת דואר אישית לתיבת דואר מקצועית, ונקבע שבתיבת דואר אישית אסור למעסיק לחדור בשום פנים ואופן למייל, להוציא נסיבות חריגות מאוד כגון: חשש לפעילות או עבירה פלילית.
הזכות לשם טוב של העובד מול הזכות של המעביד לדעת
פס"ד טלי איסקוב ניסה לענות על השאלה איך מבחינים בין הפרטיות של העובד לבין הזכות של המעביד לדעת. כל השופטים בפסה"ד הכירו בפרטיות של העובד ובזכותו לשמור על הפרטיות הזאת, אך מול זה הכירו גם בזכות המעביד לדעת ולמנוע הדלפות בעבודה.
כל השופטים הסכימו אז שהמעביד אינו רשאי לחדור לתיבת המייל האישית בתיבה המקצועית של העובד אלא אם יש חשש מהותי להתנהגות פוגענית או פלילית של העובד, וגם אז הוא חייב לקבל את אישורו של העובד לחדירה.
לגבי התיבה האישית לחלוטין של העובד, אין המעסיק רשאי לקיים כל פעולת חדירה ומעקב אחרי תכתובות אישיות למעט נסיבות חריגות ואם העובד אפשר זאת.
לגבי תיבה "אישית-חיצונית", היא שייכת בלעדית לעובד כמו כל רכוש שיש בידיו. גם פה למעביד זכות לחדור וזאת רק במידה של חשש מעבירה פלילית של העובד. הוא צריך להיות מגובה בצו שיפוטי של בית דין לעבודה.
לגבי מייל של העבודה הנועד לתכתובות מקצועיות בלבד, כאן כמובן שלמעסיק יש אפשרות לחדור למייל, היות וזה מייל לצורכי עבודה בלבד ואסור לקיים בו תכתובות אישיות.
פסה"ד מהווה את אבן היסוד לגבי האיזון בין הזכות לפרטיות והשם הטוב של העובד לבין זכות המעביד לדעת.
*נושא נוסף לקריאה בתחום הפגיעה בשם הטוב: פגיעה בפרטיות>>
סיכום: מקום העבודה הוא אולי המקום הפרוץ ביותר שבו ניתן לפגוע בפרטיות של העובד ועל הדרך גם בשמו הטוב (הוצאת דיבה). המאמר ניסה להדגיש את הבעיות שנוצרות כתוצאה מהחדירות האלו ואיך ננסה לדלג מעל המשוכה ע"י פנייה לפס"ד בעל משמעות גדולה מאוד.