מאת: דגנית חן

מבוא

חוק איסור לשון הרע (או בשמו הגנרי חוק לשון הרע) מגדיר את 'לשון הרע', בין השאר, כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות. ברם, על-מנת להרים את נטל ההוכחה בתביעת לשון הרע, אין די בתחושתו הסובייקטיבית של הפרט כי הוא נפגע מן הפרסום הפוגע לכאורה.

כדי לאשש תביעת לשון הרע, הרי שזו חייבת לעמוד בתבחינים משפטיים אובייקטיביים המקפלים בתוכם אמות מידה כלל חברתיות, שכן "המבחן להוצאת לשון הרע אינו 'על-פי רגישותו האישית של התובע הרואה עצמו נפגע, אלא על-פי השקפתם של 'כלל החברה של בני אדם ישרי המחשבה'" [ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ (2) 269, 274].

מהו לשון הרע?

ברמה התכליתית נועד חוק איסור לשון הרע, בראש ובראשונה, לאפשר לאדם להגן על שמו בקרב החברה שבה הוא חי ופועל, ועל המערכת המשפטית לספק לו כלים לשם כך. הכלים הללו אומנם מוענקים באמצעות החוק המגדיר באופן לאקוני למדי, מה ייחשב ללשון הרע, אך ההגדרה הזו מתרחבת בפסיקה הקובעת לצורך העניין, אמות מידה שונות וברורות יותר לגבי הרמת נטל ההוכחה בתביעת לשון הרע.

חוק לשון הרע אינו נוקט ברשימה מוגדרת של ביזויים מאחר והדבר נראה מיותר, לאחר שכל השפלה, השנאה, ביזוי או לעג כבר עוגנו בפסיקה: למשל, נפגע כי גם פגיעה במוניטין מסחריים של אדם כלשהו נכנסת בגדר לשון הרע.

לגבי אופן הפרסום, סעיף 2(א) שבחוק לשון הרע קובע כי ה"פרסום" יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכיו"ב.

הסעיפים המרכזיים בחוק לשון הרע

חוק לשון הרע מתפצל לשניים:

1. קביעת האחריות – שימוש בחופש הביטוי, שיש בו פרסום לשון הרע הינו אסור [סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע]. בנסיבות מסוימות, אפשר שהחוק יגן על פרסומים אלו ואלה לא ייחשבו ללשון הרע במידה שיש בהם אמת או חשיבות ציבורית [סעיפים 13, 14, ו-15 לחוק איסור לשון הרע].

2. קביעת הסעדים – חוק לשון הרע מציע שתי תרופות אופציונאליות לריפוי הפגיעה שנגרמה כתוצאה מפרסום לשון הרע: מניעת פרסום עתידי או פיצויים [ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מ"ג(3) 840].

כיצד יקבע ביהמ"ש אם אכן מדובר בלשון הרע?

הקביעה שבחוק איסור לשון הרע אינה מספקת והפסיקה מחדדת ומרחיבה אותה. לפיה, כדי לקבוע אם מדובר בלשון הרע, אין די בכך שהאדם יטען כי פרסום הדברים אודותיו פגעו בכבודו או השפילו אותו בעיני הבריות. השופט ח' כהן מנסח זאת כך בספרו:

"לא תחושת האדם הנעלב היא אמת-המידה, אלא הסבירות האובייקטיבית שהעלבון יביא לידי אחת התוצאות או ההשלכות כפי שפורטו בחוק. "סבירות אובייקטיבית" זו אינה שאלה שבעובדה, לאמור האם אמנם קרתה אותה תוצאה או האם טעונה היא הוכחה, אלא היא שאלה שבדין, לאמור האם לפי הפירוש שהשופט נתן לדברים שנאמרו או נכתבו, עלולים היו לגרום לאותן תוצאות".

מבחינה ראייתית, אין צורך שהנתבע, המבקש להוכיח את תביעתו, יראה איזו משמעות ייחסו הקוראים לפרסום שלגביו נטען כי יש בו משום לשון הרע. לשם כך, די בזה שבית-המשפט יבחן את הפרסום בעיניו של קורא סביר, ויקבע אם הדברים מהווים לשון הרע [ראו ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מ"ו (5) 555, 562].

ואולם, לא תמיד ניתן ליישם על נקלה את אותו מבחן אובייקטיבי כביכול ולכן כאשר מבקשים להוכיח את הטענות המקופלות בתביעת לשון הרע יש להתייחס לשתי אמות מידה הכרחיות:

1) המבחן לקיום לשון הרע הוא ההשקפות הרווחות בחברה כולה.

2) המבחן לקיום לשון הרע הוא החוג שבו מתנהלים חייו של התובע.

סיכום

חוק לשון הרע לא נועד רק על שמו הטוב של אדם ובבסיסו מונחת המטרה להגן על אינטרסים נוספים של המדינה ושל הציבור.

חרף הקביעות השונות הקיימות בקביעת התבחינים הרצויים לביסוסה של תביעת לשון הרע הן בחוק איסור לשון הרע והן בפסיקה, ברי כי הגישה הרצויה והצודקת היא זו הקובעת כי די בהשפעת הפרסום והשלכותיו בקרב אותו חוג מצומצם בו חי הנפגע מהפרסום. שכן, אדם חי את חייו, בראש ובראשונה, במעגל או בחוג חברתי שגבולותיו מצומצמים למדי, ושעם חבריו הוא בא במגע שוטף ורצוף.

אם תישלל את ההגנה על שמו הטוב של אדם בקרב אותו חוג, תסוכל מטרתו הראשונית של חוק איסור לשון הרע. ההגנה על שם טוב בעיני חוג חברתי שאדם משתייך אליו, חשובה במיוחד בחברה דמוקרטית ופלורליסטית כמו החברה הישראלית, הכוללת עדות, קבוצות ומגזרים רבים, השונים אלו מאלו בתפיסות העולם המקובלות על חבריהם, באורחות-החיים, בדת, באמונה ובמאפיינים אחרים.