כמעט כל הורה שמנסה ללמד את ילדו באופן עצמאי כיצד לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, בוודאי מכיר גם את תחושת חוסר האונים הנלווית לכך : לא משנה כמה רצון טוב יש להורה, הוא לא תמיד יכול להיות מספיק סבלני כדי ללמד את הילד במשך יותר מכמה דקות. מכיוון שההורה משדר לילד חוסר ביטחון עצמי, הרי שגם הילד עצמו מתחיל לחשוש מהנסיעה עצמה. במקום להסתכל קדימה, לשמור על שיווי משקל ולחייך, הוא נופל שוב ושוב, מה שבוודאי לא תורם לחדוות הנסיעה. בולמי זעזועים,קסדות ומגני ברכיים אמנם עשויים למנוע נזקים פיזיים לגוף, אך הם לא תורמים ישירות ללימוד.
שכירת שירותיו של מורה פרטי במיוחד עבור לימודי רכיבה על אופניים, נשמעת אולי מיותרת, אבל אם לוקחים בחשבון שמספיקים שניים או שלושה שיעורים כדי ללמוד לרכב מא' ועד ת', הרי שזו עלולה להיות השקעה משתלמת בהחלט. בניגוד למקצועות ספורטיביים אחרים, אין כאן רמות קושי או שלבים שונים, והלימוד עצמו מתחיל ומסתיים תוך שעור אחד עד חמישה שיעורים (אצל ילדים עם מגבלות פיזיות, עלול להידרש זמן ארוך יותר באופן יחסי).
ירון גרינר, מורה פרטי המלמד ילדים כיצד לרכב על אופניים, מספר כי היתרון של המורה טמון בניסיון שלו ולכן גם בביטחון העצמי שהוא משדר. כך בעצם הילד יכול להתרכז במה שחשוב באמת : התבוננות קדימה, פידול רציף והטיית הכידון לכיוון הנכון. בניגוד למה שמקובל לחשוב, המורה אינו צריך להחזיק לתלמיד את הידיים בכל רגע ורגע, והעובדה שהמורה קרוב, מספיקה בדרך כלל על מנת שהתלמיד יהיה רגוע ומרוכז במשימה שלפניו.
חשוב לדעת שלימוד רכיבה משתלם גם לטווח הארוך מכיוון שמדובר במיומנות נרכשת שהמוח זוכר אותה במשך כל החיים (אלא אם כן תפקודו חס וחלילה נפגע). זיכרון זה נקרא זיכרון פרוצדוראלי והוא למעשה משמש לביצוע של פעולות אוטומטיות: החל מחיתוך לחם באמצעות סכין, ועד לשחייה,ריצה, וכמובן רכיבה על אופניים. למרות שהזיכרון הפרוצדוראלי דורש לא מעט אימון, מהרגע שרצף הפעולות נקלט במוח, הן מתבצעות בקלות וביעילות, ממש כאילו נלמדו זה עתה.